דילמת סל התרופות

חברי הוועדה הציבורית הבוחרים מדי שנה בתרופות החדשות שתממן המדינה סיכמו את דיוניהם הסוערים בהשתמטות מהכרעה. הם הכינו רשימה, אבל עלות התרופות הכלולות בה גבוהה בכ-70 מיליון שקל מהסכום שהקציב לכך האוצר.

המומחים לא העזו לחתוך בבשר החי (במקרה זה, הביטוי אינו מליצה) ושלחו את הרשימה לממשלה, כדי שהיא תבחר בין מי שחייהם אולי יוארכו וסבלם ימעט לבין מי שהרפואה הציבורית לא תושיעם. כנראה שהמחאה השפיעה, מפני ששר האוצר כבר הביע נכונות להסיט לתקציב התרופות כסף ממקורות אחרים, אם יסכימו עמיתיו השרים לוותר על משהו מתקציביהם.

מדוע די לחברי הוועדה ב-270 מיליון לתרופות חדשות, ואין די להם ב-200 מיליון? האם 70 מיליון הוא בדיוק הסכום הנוסף, ההכרחי לתחזוקת גופנו בשנה הבאה? האמת היא שגם אם יוסיף האוצר הון עתק לתקציב הבריאות, לא ניחלץ ממלתעות הדילמה: לעולם לא יוכל הציבור לשלם בעבור כל התרופות הנדרשות, ותמיד ניאלץ למנות מישהו אשר יפסוק מה תרכוש הקופה הציבורית ואילו תרופות היא תימנע מלרכוש. ההחלטה קשורה בערכים יותר מאשר באמיתות מדעיות.

שורת שאלות שכיחות תדגים זאת: כמה ראוי לשלם כדי לקנות שנת חיים לאדם החולה במחלה שאין לה מרפא? האם יש להעדיף רכישת תרופות לילדים על פני רכישת תרופות המקילות על קשישים? מה צריך להיות גודל הסיכוי להחלמה, כדי שיוחלט לרכוש תרופה יקרה המשפיעה לטובה רק על חלק מציבור החולים? האם יש לממן תרופות המעודדות את פריונן של נשים לא צעירות? כמה יש לשלם בעבור השקטת כאב?

שאלות כאלה אינן עולות במדינות עניות, מפני ששם ברור כי הרפואה נאבקת נגד מחלות "פשוטות", שאם אין מדבירים אותן מייד בעזרת תרופות שהומצאו לפני שנים רבות, בא המוות בחטף, אבל ככל שעולה רמת חיינו ומתארכת תוחלתם, וככל שהחוקרים, תעשייני התרופות ויצרני הציוד הרפואי מפליאים לעשות, כך מתרחב הפער בין מחירו של החידוש האחרון למחירו של החידוש שכבר התיישן במעט.

בד-בבד מתחדדת השאלה הנסובה על בחירת מי שהציבור ישלם בעבור ריפויו, ולשם כך יש למנות סמכות פוסקת כלשהי. אצלנו נקבע שתהיה זו ועדה ציבורית, והגוף הזה, אשר התפרק מן האחריות אשר חבריו התנדבו ליטול על עצמם, אינו ראוי לתשואות שלהן זכה על כך שהשליך את ההחלטה על סף דלתה של הממשלה.

ובעצם, במה שונה הכרעה בדבר מבנה סל התרופות מהכרעות חשובות אחרות שמקבלים קברניטים? במובן המוסרי, היא אינה שונה כלל. קברניטים המופקדים על תחומים כגון ביטחון, תחבורה ואיכות סביבה מקבלים כמה פעמים ביום החלטות שחורצות את גורלם של אנשים. ההבדל הוא בעיקר בכך שאיננו יודעים מי ימות במלחמה הבאה, מי יתרסק בתאונת הדרכים שתתרחש בסוף השבוע הקרוב ואת ריאותיו של מי תזהם הארובה שלא נמצא תקציב לסנן את הרעלים שהיא פולטת, אבל לחולים יש פנים ושמות, והם דורשים להאריך את חייהם ולהמעיט בסבלם. תמיד יימצאו להם פרקליטים בפוליטיקה ובתקשורת שיעמידו את זכותם לחיים אל מול קמצנותם וערלות ליבם של שומרי הקופה הציבורית.

"פקידי האוצר חושבים שהם אלוהים", התריס ח"כ אחד, אשר בדרך מקרה הוא נמנה עם חובשי הכיפות היודעים מה רוצה אלוהים. בסופו של דבר מתגבש סל התרופות לא רק בכפוף לאמות מידה הנחקקות מראש, אלא גם בהשפעת כוחן של קבוצות חולים להתארגן ולהשפיע על דעת הקהל.