דברו אליהם בשפתם
במקום לחסום כבישים ולערוך כנסי רבנים צריך להסביר את סכנות ההתנתקות ליושבי הקו הירוק
מחסימת נתיבי איילון
ומחלף פולג על-ידי
"פעילי ימין", שהצליחו לקומם רבבות נהגים שקודם לכן היו אולי פחות עוינים כלפיהם, עולה מסקנה ברורה: קשה לדעת מה חמור ממה - עודף הרשעות והאטימות שמאפיין את מובילי ההתנתקות, או חוסר התבונה והתכלית שמאפיינות את התנהלות מובילי ההתנגדות להתנתקות.
לעתים קשה להבין מה הם השיקולים שעומדים מאחורי מבצעי השכנוע נגד ההתנתקות. קחו למשל את המבצע התמהוני שהתמקד בסיסמה "יש בי אהבה והיא תנצח", שכוונתו הייתה לעורר אהדה כלפי מתיישבי רצועת עזה. ברור שמאמץ כזה נועד מראש לכישלון, ולבזבוז משווע של משאבים יקרים, שהרי חלק גדול מקהל היעד של הקמפיין הזה רק ישמח לאפשרות שהמתנחלים שנואי נפשו יסבלו. מכאן שאין כל טעם בניסיון להמחיש ש"עקירת יהודים מביתם" תגרום עוול לעקורים. עבור תומכי ההתנגדות זהו דווקא יתרון.
פעילות אחרת, שבה מידת ההכשלה העצמית גוברת על מידת התועלת ההסברתית היא הכינוסים המתוקשרים, שבהם רבנים משתלחים בהתנתקות תוך ציטוטים חוצבי להבות מהמקורות, והזהרות קודרות אודות הגורל המר שמובטח ליוזמיה. די במראה של המון דתי נלהב מדברי מנהיגיו עטורי הזקנים וחובשי המגבעות כדי ליצור ניכור בקרב ציבור לא קטן של חילונים מתלבטים, ולשכנעם לתמוך בתוכנית. וכך שוב מבוזבזים לריק - אם לא גרוע מזה - משאבים רבים, הנחוצים למאבק.
זוהי החמצה טרגית ומיותרת, שכן קיימות סיבות למכביר מדוע אדם חילוני נאור ורציונלי, החי בתוך הקו הירוק, יתנגד נמרצות למהלך של ממשלת ישראל – סיבות שאין להן כל קשר לטענות (הצודקות אך עקרות) בדבר הפגיעה המרושעת במתיישבי עזה. זאת ועוד, על-ידי מיקוד תשומת הלב בנושא זה, נוצרת התעלמות מהחלק החמור ביותר של המהלך: נטישת צפון השומרון, וההשלכות הקשות שיהיו לדבר עבור מגזרים שלמים בתוך הקו הירוק.
לדוגמה, פינוי חלקו הצפוני של השומרון יכניס ערים ויישובים רבים לטווח רקטות הקסאם (שלדברי תומכי ההתנתקות אין תשובה להם זולת "חיזוק גגות"), בהם עפולה, מושבי התענכים, פאתיה המזרחיים של חדרה וכל החלק הצפוני של כביש 6, שהנוסעים בו יהיו לברווזים במטווח. לא ירחק היום וקסאמים משופרי-טווח יגיעו עד לכביש החוף, והסיוט של התלקחות שיירה של אלפי רכבים ייהפך לסכנה ממשית.
יתרה מזו, הסתלקות ישראל מחבל ארץ זה תפקיר אזורים בעלי חשיבות הידרולוגית מכרעת עבור ישראל לשרירות לב פלסטינית, דבר שעלול, בלי שמץ של גוזמה, לסכן את יכולת הניהול התקין של מערכת המים הארצית כולה. על כך אין מחלוקת בין מומחים למשק המים. מסמך שהוכן בשנות ה-90 על-ידי תה"ל (הגורם שהיה ממונה על תכנון המים לישראל) עבור מכון יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב, מזהיר ממצב שעלול להיווצר לאחר עזיבת צפון השומרון ומערבו, שעלול להוות "סכנה חמורה למקורות מי-השתייה העיקריים של ישראל". רק פתי - או בור – יאמין כי ניתן לפתור את הבעיה הזאת באמצעות התפלה או יבוא מים, אבל זה נושא למאמר נפרד.
במקום ניסיונות סרק לזרוע סימפתיה בלבבות אטומים, במקום להשמיע דברי רבנים לאוזניים חילוניות ערלות, ובוודאי במקום לחסום את דרכם של נהגים שממהרים לביתם, מוטב למובילי ההתנגדות להתנתקות שיכוונו את מאמציהם לערוצים שונים ופוריים יותר. עליהם להבהיר לציבור אנוכי, צר אופק וקצר רואי של תומכי ההתנתקות כי זוהי תוכנית מופרכת ופסולה לא בגלל שהיא פוגעת במתנחלי עזה, אלא משום שהיא מסכנת באופן מוחשי את שלומם וביטחונם של אזרחי המדינה בתוך הקו הירוק, מאיימת על זרימת המים בברזי בתיהם, ועל חיי ילדיהם הנעים בכבישים במרכז הארץ.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
