גומרים ובוכים

עולמו של הספר הזה הוא בעיקר בסיס צבאי, שרוב המשרתים בו הם קצינים-גברים וחיילות-נערות. הצבא בסיפור אינו עסוק במלחמה נגד האויב, אלא מתבשל במיץ של עצמו. כך, אין לסיפור כיוון ועלילתו, כמו דמויותיו, אינה מתפתחת אלא מבעבעת לאיטה. 'ספינת הבנות' אינה מפליגה לשום מקום.

המיץ בספר הוא מיץ ארוטי, אבל ארוטיקה מהסוג המשפיל, העצוב והיגע ביותר. גיבורת הסיפור מבצעת כמעט רק פעולה אחת ויחידה, ולמעשה פעולה והיפוכה הקבוע: כניסה להריון וגרידה. המין בעולמו של הספר הזה הוא עניין גרוטסקי לחלוטין.

הספר נפתח בידיעה שהמספרת עומדת לעבור את הגרידה החמישית שלה, בגיל 19. יש בספר הזה יותר הפסקות הריון מאשר בכל הספרות העברית לפניו. סיפורה של זמיר מצליח להפוך את הטירוף המיני הזה למשהו 'נורמלי', כמעט בנאלי, וזה הישג יפה ומשכנע. בסיס הצבא הופך למעין הכלאה בין המוסד לנערים בסגנון 'יאקוב פון גונטן' של רוברט ואלזר וספרי ה 'סטאלג' למיניהם – מעין חוות הרבעה שבה רוב הדמויות, ובעיקר המספרת, עסוקות במשגלים (תמיד עלובים, במידה זו או אחרת), בלידות ובעיקר בגרידות: חוות הרבעה שמייצרת נפלים. אפשר לקרוא את הספר כפרודיה קודרת על ז'אנר ספרות הצבא הישראלית הגברית. עצם הצבתו של סיפור הצבא בהקשר שהוא בעיקר נשי, כלומר כתיבת סיפור הצבא כ'סיפור בנות', מייצר את הפרודיה.

מעבר לכך, הצבא של זמיר אינו תוקף 'החוצה', ולכן הוא ממיר את האנרגיה ההרסנית שלו באנרגיה מינית המופנית, באופן פאתטי, 'פנימה'. אפשר גם לקרוא את ההרסנות המינית הזו כמייצגת של ההרסנות הצבאית באשר היא: למרות הסטת ההקשר המלחמתי, מדובר בסיפור מלחמה, גם אם הנפגעים היחידים ב'קרבות' הם עוברים. תשוקת הצבא היא הרס. הרסנות הצבא היא תשוקה. העולם, למרות ההומור של המחברת, קודר ומייאש. אהבה נמצאת בו רק כקלישאה או כקיטש (עמ' 129). קשר טוב אפשרי בו רק בין אשה להומוסקסואל. היחסים מכאניים או חייתיים: "מי שאינו גווייה מתחיל לאט לאט להתנועע, לבחון את שלמות האיברים, לזחול, לחפש עוד גוף חי" (עמ' 56).

הספר, למרות שעיקרו למראית-עין ארוטי, אינו מעורר שום ריגוש בקורא, אלא רק מיאוס ומלנכוליה. אין זה שיפוט לגנאי, אלא תיאור של מה שנראה לי כהתכוונות. המיניות הבזויה של הצבא אינה פורעת את הסדר שהצבא אמור לייצג, אלא דווקא

מהווה חלק מובהק שלו. "אם הוא נהנה ולי זה לא מפריע, זה יכול להימשך" (עמ' 108), מתארת המספרת את אחד המפגשים המיניים עם אחד הקצינים בסיפור.

משהו באדישות הזו ובכניעה למונוטוניות מאפיין גם את תשוקת הטקסט הזה. מהר מאוד בתחילת הסיפור מובהרים כלליו של העולם המעוות – כאמור, באופן משכנע. אבל נראה לי שהמחברת היתה יכולה לשלוח את הגיבורה שלה הרבה יותר רחוק במסע הפיקרסקי הזה, שנותר בסופו של דבר דו-ממדי. מרגע שמוגדר העולם, עוצמת האש של הסיפור נותרת קבועה לכל אורכו. בעמוד האחרון נדמה כי המחברת פשוט מכבה את האש והסיפור נגמר, כפי שיכול היה להימשך עוד. אם לסיים בקלישאה רלוונטית, נותרתי כשחצי תאוותי בידי.

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות"