בצלם: פוטנציאל לפגיעה בזכויות המפונים

המתנחלים המיועדים לפינוי מקבלים סיוע ממקור בלתי צפוי: ארגון זכויות האדם "בצלם" והמוקד להגנת הפרט פרסמו אמש (יום ג') דו"ח על מצב חופש התנועה מרצועת עזה ואליה ערב תוכנית ההתנתקות, דו"ח שזכה לשם "כלא עזה". המוקד העיקרי הוא מצבם העגום של הפלסטינים, אולם בארגון "בצלם" הקדישו פרק לזכויותיהם של המתנחלים, שעומדות לספוג מכה אנושה בתוכנית הנסיגה.   

• להורדת הדו"ח המלא - לחצו כאן
  

"מפעל ההתנחלויות בשטחים אינו תוצר של יוזמה פרטית של אזרחים שבאופן עצמאי החליטו להעתיק לשם את מקום מגוריהם. זהו מפעל שקם הודות להתערבות ממשלתית מסיבית בכל היבט אפשרי... סיבה זו היא גם המקור לאחריות המשפטית והמוסרית הכבדה שרובצת על ישראל בנוגע להגנה על זכויות האדם של המתנחלים - מעבר לזו המוטלת עליה ממילא מתוקף שליטתה של השטח שבו הם חיים", נקבע בדו"ח.

עוד קובע הדו"ח: "מאז תחילת האינתיפאדה מהווים תושבי ההתנחלויות יעד קבוע להתקפות מידי ארגונים פלסטיניים. התקפות אלה כוללות ירי בנשק קל וכן ירי פצצות מרגמה וטילי "קסאם" באורח כמעט יומיומי. מההתקפות על מתנחלי הרצועה, נהרגו מאז תחילת האינתיפאדה 37 מהם, ארבעה מתוכם קטינים, ועשרות אחרים נפצעו קשה. התקפות אלו מהוות הפרה בוטה של הזכות לחיים ומוגדרות במשפט ההומניטארי פשע מלחמה. לכן, מחובתה של ישראל לנקוט בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה כדי למנוע את הפגיעה במתנחלים".

"ההחלטה על פינוי ההתנחלויות ברצועה במסגרת תוכנית ההתנתקות היא אכן צעד משמעותי בכיוון זה, גם אם אין טעם זה המניע למהלך. עם זאת, עצם ההחלטה, וכן הנסיבות בהן היא עתידה להתממש, יוצרות אתגרים משמעותיים באשר לשמירה על זכויות אחרות.

"בראש ובראשונה, כרוך ביצוע הפינוי בפגיעה קשה ברכושם של תושבי ההתנחלויות שייאלצו לוותר על בתיהם, וחלקם גם על אמצעי הייצור שלהם. מאחר שצעד זה מחויב לצורך תיקון הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, הרי שמדובר בצעד חוקי. עם זאת, חלה על ישראל החובה לפצות את הנפגעים ממנה. על אף הביקורת שנמתחה על אופן קביעת גובה הפיצויים, נראה כי בקווים כלליים נערכה ישראל כראוי למתן מענה לחובת הפיצוי, הן מבחינה מינהלית והן מבחינה חוקית".

דו"ח בצלם מזהיר מפני פגיעה בחופש הביטוי של המתנחלים: "בנוסף, ההתנגדות העזה לתוכנית ההתנתקות בקרב חלקים מהציבור הישראלי בכלל, ובקרב המתנחלים בפרט, יוצרת פוטנציאל משמעותי לפגיעה בזכות לחופש הביטוי בניסיון להגביל את היקף ההתנגדות. זכות זו היא מאושיות הדמוקרטיה ומעוגנת הן במשפט הבינלאומי והן במשפט הישראלי. מאחר שמטבע הדברים אין צורך להגן על התבטאויות שבקונצנזוס, טמונה חשיבותה של הזכות דווקא בהגנה שהיא מספקת לביטויים חריפים ומקוממים.

"על רקע המחאה הקיימת והצפויה נגד ההתנתקות, מתכנן משרד המשפטים שינויים משמעותיים שנועדו לצמצם את חופש הביטוי, בהם חקיקה המרחיבה את תחולת סעיף ההסתה בחוק העונשין. כמו כן, עולה החשש כי במסגרת התמודדותה עם המחאה נגד ההתנתקות תפגע המדינה באופן שרירותי בחירותם של המתנגדים.

"לאחרונה הצהיר היועץ המשפטי לממשלה על נכונותו לאשר בקשות של מערכת הביטחון למעצר מינהלי של אנשי ימין. גם אם אין מדובר באמצעי פסול בצורה מוחלטת ובכל הנסיבות, הרי שטמונה בחובו סכנה ממשית להפרת זכותו של כל אדם להליך משפטי הוגן. משום כך, מגביל המשפט הבינלאומי בצורה חמורה את סמכותן של מדינות להשתמש בו".

מנהל מחלקת מחקר בארגון "בצלם" ומחבר הדו"ח, יחזקאל ליין, אמר ל-ynet: "עקרון השמירה על זכויות אדם הוא אוניברסלי ולא משנה לנו מה הזהות והלאום של הנפגע, ולכן הקדשנו פרק על פגיעה חמורה בזכות הפרט להביע את דעתו, כפי שקורה במקרה של ציבור המתנחלים.

"המדינה צריכה להגן על כולם ובמקרה הזה המדינה פוגעת בצורה קשה במתנחלים. הפינוי עצמו הוא חוקי ובעיני הארגון גם צודק אבל זה לא אומר שמותר לעשות כל דבר כדי לבצע זאת. חשיבות של חופש הביטוי היא לא כשאומרים דברים בעד השלטון, אלא גם מי שמתבטא בחריפות ובנחרצות נגד השלטון זכאי שדבריו ישמעו. חשוב לנו להגן על כל סוג של ביטוי, גם אם אנחנו לא בעד הדעות שלהם, אנחנו חייבים להילחם לתת להם להתבטא".

"מדיניות חנק" על האוכלוסיה הפלסטינית

הדו"ח מתעד את ההפרה המתמשכת של זכויות האדם ושל המשפט הבינלאומי הכרוכה בהגבלות שישראל מטילה על תנועתם של אנשים וסחורות בין רצועת עזה לגדה, לישראל ולעולם. על פי הדו"ח, מרבית מרכיבי "מדיניות החנק" הם בלתי חוקיים, על פי המשפט הבינלאומי והישראלי. ישראל, כך נקבע, ניתקה את רצועת עזה מהעולם החיצון במידה כזו שלפלסטינים תושבי ישראל או הגדה המערבית, קל יותר לבקר בן משפחה במאסר מאשר קרוב שחי ברצועת עזה.

הדו"ח מתריע מפני מגמת ההתנערות של ישראל מאחריותה כלפי הפלסטינים תושבי הרצועה בעידן שלאחר ההתנתקות. על פי הדו"ח, למרות ההקלות עליהן הכריזה ישראל בעקבות פסגת שארם א-שייח' בפברואר 2005, לא חל כמעט שיפור בחופש התנועה של הפלסטינים מרצועת עזה ואליה, ואף לא בתנועת הייבוא והייצוא של סחורות.

הדו"ח ממחיש כיצד מתייחסת ישראל לרבות מזכויות האדם הבסיסיות - בהן הזכות לחופש תנועה, לחיי משפחה, לבריאות, לחינוך ולעבודה - כאל "מחוות הומניטריות" שהיא מעניקה ושוללת כרצונה.

על-פי הנתונים, יותר מ-77 אחוזים מתושבי רצועת עזה, כמיליון איש, חיים מתחת לקו העוני, בשל המצור הכלכלי שמטילה ישראל, כמעט כפליים מבתקופה שלפני פרוץ האינתיפאדה. כ-23 אחוז מתושבי הרצועה סובלים מ"עוני עמוק", למרות קבלת סיוע בינלאומי.

רוב ההגבלות על חופש התנועה מרצועת עזה ואליה מוטלות על קבוצות אוכלוסיה שלמות, על סמך קריטריונים גורפים, מבלי לבחון את המצב בצורה פרטנית, ומהו היקף הפגיעה בכל אדם לעומת רמת מסוכנותו. ההוכחה הבולטת לכך היא העובדה שבעקבות התערבות ארגונים לזכויות האדם, חוזרת בה ישראל לעתים קרובות מהגבלות על תנועתו של אדם מסוים, כדי להימנע מהתמודדות משפטית מביכה.

הדו"ח קובע ש"רצועת החנק התהדקה סביב עזה כתגובה לגל הפיגועים ששטף את ישראל ואת השטחים מאז פרוץ האינתיפאדה. התקפות המכוונות נגד אזרחים הן 'פשע מלחמה' שלא ניתן להצדיקו וישראל זכאית, ומחוייבת, להגן על אזרחיה מפניהן. עם זאת, אין בזכות להגנה עצמית של ישראל משום היתר לרמוס את זכויות האדם של אוכלוסייה שלמה".

עם אישורה של תכנית ההתנתקות הצהירה ממשלת ישראל כי "השלמת התכנית תשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה", וכן כי "לא יהיה יסוד לטענה שרצועת עזה הינה שטח כבוש". אולם, המוקד להגנת הפרט ובצלם מדגישים בדו"ח כי כל הסבל המתואר בו, צפוי להימשך ואף להחמיר גם לאחר יישומה של התוכנית, וכי ישראל תמשיך לשאת באחריות המשפטית לכך. 

העדויות: לא יכולתי להגיע להלוויית אמי

הדו"ח קובע שהמדיניות הישראלית גורמת לקרע במשפחות פלסטינים ואף מפרידה בין בני זוג. בדו"ח מופיעות בין היתר עדויות של אשה שבעלה גורש מהגדה לרצועה, ושל אם לבן שלא ראה מעולם את אביו.

כך למשל, התירה ישראל לאיבראהים מוסא, תושב הגדה, להיכנס לשטחה לצורך ביקור משפחתו שברצועת עזה לרגל חג הקורבן בפברואר 2003, אך סירבה לאפשר לו לבקר את אימו כשזאת חלתה ואושפזה, ומאוחר יותר כשמתה נדחתה בקשתו להגיע להלווייתה. בעדותו לבצלם סיפר מוסא: "נולדתי ברפיח בשנת 1957. באוקטובר 1990 הציעו לי עבודה באוניברסיטת ביר זית, אז עברתי לגור באזור רמאללה. כל שאר המשפחה שלי נשארו ברצועה.

"מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצה הגשתי הרבה בקשות לביקור אבל כולן נדחו. ב-2002 אמא שלי חלתה ואושפזה בבית חולים. קוראים לה ע'פרה עיסא מוסא, והיא בת שמונים. למרות שצירפתי את הדו"חות הרפואיים לא קיבלתי אישור. הופתעתי כשבפברואר 2003 קיבלתי אישור מעבר לכבוד חג הקורבן. זאת הייתה הפעם היחידה בארבע השנים האחרונות שהצלחתי לנסוע.

בתחילת אוקטובר 2004 מצבה של אמא שלי שוב החמיר. היא אושפזה ורציתי לבקר אותה בבית החולים. דיברתי עם מכר במת"ק הפלסטיני וביקשתי שיעזור לי להשיג אישור. הוא הבטיח ליצור קשר עם המת"ק הישראלי ולעזור לי, אבל חזר אלי מאוחר יותר והודיע לי שאין לי סיכוי לקבל אישור בגלל הסגר שהטילו על עזה. בעצתו החלטתי לא להגיש את הבקשה. אחרי שבוע מתה אמי.

שוב התקשרתי למת"ק הפלסטיני והפעם הגשתי את הבקשה בצירוף תעודת הפטירה, אבל היא נדחתה בלי הסבר. לא יכולתי להשתתף בהלוויה של אמא שלי ולהיפרד ממנה. הניתוק מהמשפחה והחברים שלי ברצועה משפיע מאוד עלי ועל אשתי. אני מרגיש במעצר בית וזה גורם לי כאב ומרירות". 

המתנחלים: "השמאל מנסה לרחוץ בנקיון כפיו"

בתגובה לדו"ח אמר דובר מועצת חוף עזה, ערן שטרנברג: "על פניו, ההתייחסות הזו כלפי המתיישבים מעודדת לאור שתיקתם של ארגוני השמאל עד כה. באופן עקרוני שינוי זה ראוי לברכה אך אי אפשר להתעלם מכך שבמהלך חקיקת חוק 'גירוש גזל', קולם של ארגונים אלו נדם עד כדי כך שמיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, נזף בהם על היעדרותם מהדיונים".

לדבריו, "העיתוי התמוה של הפרסום, לאחר שלא ניתן לשנות את החוק, מעלה חשד כבד שמטרתם של ארגוני השמאל הללו היא לרחוץ בנקיון כפיהם ולהוכיח בעתיד שגם הם עשו משהו". הוא הוסיף: "אנחנו כמובן לא קונים את 'הדאגה' הזאת, מה עוד שהיא כלל לא מלווה בהתנגדות לעצם אי החוקיות בעליל שבעצם הגירוש".