טבלת הייאוש

ותיקים במערכת הביטחון זוכרים את אריה יצחקי כג'ינג'י סוער שבמשך שנים שקד על מחקר הקרבות העקובים מדם בלטרון במלחמת 1948. יצחקי, היסטוריון, עקר לפני שנים לכפר-ים ברצועת עזה והוא צפוי להיות בין המפונים משם ביום הפקודה. אתמול התראיין יצחקי ברדיו, ונימת דבריו ותוכן דבריו צריכים, חייבים, להדליק נורה אדומה במטה הכללי של צה"ל ובמטה הארצי של משטרת ישראל. יצחקי, חילוני, מהיותר אינטליגנטים ומאנשי הספר בתושבי גוש קטיף, דיווח אתמול ברדיו על ההכנות בגוש למניעת תוכנית ההתנתקות.

לדבריו, יחסמו עשרות אלפים את דרכם של החיילים והשוטרים. בעיניו, גם אם לא אמר זאת, הפינוי הוא צונמי שישטוף, אולי, את גוש קטיף, אבל גם את מדינת ישראל כולה.

כמו לחיילי צה"ל על סף שחרורם, אשר רושמים "טבלת ייאוש" שסופרת את השבועות והימים עד להתייצבות במדור שחרורים בבקו"ם, אפשר שלמתיישבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה יש "טבלת הייאוש" משלהם. אם כך הוא, הרי ש"טבלת הייאוש" של המתיישבים נכנסת השבוע לישורת האחרונה. בדימוי של החייל המשתחרר, זה הזמן לאסוף את הציוד הצבאי שיבקשו ממנו בבקו"ם. בקרוב יגיע אוטובוס 70 שיאסוף אותו לתל השומר. הרישומים ב"טבלת הייאוש" עכשיו משרים אווירה של ייאוש על המתיישבים: תמו הפעולות הפרלמנטריות בכישלון מוחלט. אריק שרון תלה עוד תריסר גולגלות על חגורתו.

ומה עכשיו? הדיבורים והפרסומים האחרונים מלהיטים את הרוחות, ועלולה להיות להם נטייה מוזרה להיות נבואה שמגשימה את עצמה, חלילה: פיצוץ מסגדים, חסימות בכבישי הארץ וכמובן, גולת הכותרת: עשרות אלפים שיגיעו לגוש קטיף ויעמדו כחומה בצורה, כתף אל כתף, כדי לחסום את דרכם של החיילים והשוטרים. מתיישבים ופוליטיקאים מציירים בפנינו תסריטים שחורים משחור על אש ועשן, על ירי, על מלחמת אחים. עלי בריקדות? ניפגש?

כדי למנוע את שפיכות הדמים המיותרת הזו צריכים מהיום, מאתמול, להתגייס כל הפוליטיקאים ובראשם ראש הממשלה וכל קציני צה"ל הבכירים ובראשם הרמטכ"ל, לרדת לגוש קטיף, לדבר עם כל משפחה בנפרד, בדיוק כפי שהמתיישבים רצו להגיע לפתחו של כל בית בישראל, אילו התקיים משאל העם. עליהם לדבר, להסביר, לומר אמת, להציג תמונת מצב, לקבוע שפתיחה באש, יהודים על יהודים, עלולה, חלילה, למוטט מוסדי ארץ.

קרה כאן משהו נורא: ציבור שראה עצמו "עמוד האש" לפני המחנה, גאה, יוזם, מיישב, מוצא עצמו בוקר אחד נבגד על-ידי מורו ורבו, ועכשיו עוד מטילים בו שיקוצים, קוברים אותו בחולות רפיח ומניחים עליו זרים מחממות אלי סיני. אל הציבור הזה, רציני ושפוי, צריך לדבר, לגלות עניין, לדאוג. תחת זאת מראים לו בכל ערב בטלוויזיה איך מתאמנים במשטרה במקלות, במגינים, כדי לפנותו. עלי בריקדות ניפגש.

גמגומים אמריקניים

אפילו להטוטן הלשון אבשלום קור לא יצליח להסביר את ההבדלים שבין "גושי ההתיישבות" ו"מרכזי האוכלוסייה", ואלמלא הודלף מה שהודלף ל"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון היינו נרדמים בשקט ובשלווה גם עם "מרכזי" וגם עם "גושי". הסיפור הזה נקרא ונשמע כאילו יתחולל על המאדים בעוד מאה שנים.

האמת היא שהשגריר דן קרצר אמר דברי אמת, כמו שאמרו שגרירים ומזכירי מדינה אמריקנים לפניו, ולפניו, ולפניו. ארה"ב איננה מכירה בגושי ההתיישבות, כשם שאיננה מכירה בסיפור ירושלים, וקלושים הסיכויים שתחליף את צבעיה הפוליטיים אחרי 37 שנים.

ההכחשות והגמגומים שיצאו מוושינגטון בעניין זה אינם מקריים. האמריקנים רוצים עכשיו בהצלחת תוכנית ההתנתקות. על כך הם מוכנים לשלם מחיר מסוים באמינות שפוחתת. יום אחרי מימוש ההתנתקות הם יופיעו ובעיניים תמימות יאמרו: אנחנו אמרנו? מתי? איפה? קיראו עוד פעם! ואנחנו נחזיק בנייר, או בעיתון הרטוב, ונקרא שוב ושוב ושוב, ונבוא אז בטענות לאמריקנים. למה רטוב? כי וושינגטון תראה לנו מהיכן מטיל הדג את מימיו.