וינה: מוצרט ובטהובן עדיין גרים פה

שניהם לא נולדו בווינה אבל מתו בה. שניהם לא התחילו את דרכם המקצועית בעיר, אבל הלחינו בה את יצירותיהם היפות והמפורסמות ביותר, שהפכו אותם לגדולי המלחינים. שניהם הם וולפגנג אמדיאוס מוצרט    ולודוויג ואן בטהובן.

מוצרט נולד בזלצבורג ב-1756, ואילו בטהובן, יליד 1770, לא היה כלל אוסטרי, פרט ביוגרפי שהאוסטרים מנסים להשכיח. הם משתוקקים שהעולם יחשוב שבטהובן היה אוסטרי והיטלר גרמני, אבל מה לעשות שההפך הוא הנכון.

גם מוצרט וגם בטהובן בחרו להתגורר בווינה. שניהם החליפו מקומות מגורים לעיתים קרובות - בדרך כלל מחוסר יכולת לשלם שכר דירה, בגלל חובות, סיכסוכים עם השכנים וצרות אחרות. לא רק יותר מכתובת אחת היתה להם, גם יותר מקבר אחד. בטהובן נקבר תחילה ברובע התשיעי, ברחוב והרינגר, ולאחר מכן ארונו הועבר לבית-הקברות המרכזי של וינה. מוצרט נקבר תחילה ב-1791, במעין קבר אחים, ועקבות גופתו אבדו. יש לו אומנם קבר בבית-הקברות המרכזי של העיר, אבל הוא ריק.

הימורים וקלפים

קשה להאמין, אבל מוצרט חי בעיר לא יותר מ-10 שנים, בהן הספיק להינשא, להוליד שישה ילדים, להחליף קרוב ל-20 דירות, להפסיד הון עתק

במשחקי קלפים והימורים, אבל גם להלחין חלק מהיצירות המפורסמות ביותר בעולם המוסיקה. אנקדוטה לקינוח: מוצרט גם חתום על מנגינת ההימנון האוסטרי. 

את המסע בעקבות מוצרט ראוי להתחיל בכתובתו הראשונה בווינה - בית המסדר הטווטוני בזינגרגסה (Singergasse 7), ליד כיכר הגראבן במרכז העיר. מוצרט, שהגיע לווינה במרץ 1781, התגורר כאן חודשיים. היום מתנוסס על קיר הבניין לוח זיכרון שמנציח את מגוריו כאן.  

בחצר הבית, הידוע גם כדויטשאורנהאוז (Deutschordenhaus), ימינה משער הכניסה, נמצא אולם קטן, מקושט להפליא, שם מתקיימים הקונצרטים של רביעיית מוצרט הווינאית. הנגנים לבושים כמו אביהם הרוחני. ניתן לחזות שם גם באוסף כלי הנשק, כלי האוכל המפוארים וכוסות הקריסטל של המסדר.  

כמה צעדים משם, בדומגסה 5 (Domgasse), נמצאת הדירה היחידה של מוצרט השמורה באופן כמעט מושלם. הוא עבר אל הדירה המפוארת ב-29 בספטמבר 1784, לאחר שהפך ממוסיקאי מובטל לפסנתרן מצליח, מורה מבוקש ומלחין דגול. בכתובת הזו התגורר שלוש שנים - התקופה הפוריה בחייו. כאן הלחין בין השאר את האופרה "נישואי פיגארו".

הבית, הידוע כיום כ"בית פיגארו", אירח את המפורסמים באמני וינה, ביניהם המלחינים היידן ובטהובן (שהיה אז רק בן 17). בדירה הזאת אמר היידן לאביו של מוצרט, לאופולד: "אומר לך משהו כאדם ישר ביותר, ואלוהים שומע ויודע שזה נכון. בנך הוא המלחין הגדול ביותר אותו פגשתי בחיי". 

בדירה ארבעה חדרים גדולים, שניים קטנים ומטבח גדול. כשתטפסו אליה במדרגות הצרות והמתפתלות, תחשבו על זה שמוצרט נהג לקחת את הפסנתר שלו לכל קונצרט. שני סבלים הורידו את הפסנתר כל פעם והעבירו אותו בעגלה לאולם הקונצרטים. 

היום הבית עובר שיפוץ כללי והוא ייפתח שוב למבקרים רק בינואר 2006. הבניין כולו, על שש קומותיו, יהפוך למוזיאון המוקדש למלחין.

לבו ניבא שחורות

במרחק 5 דקות הליכה, ברהואנשטיינגסה 8 (Rauhensteingasse), בחלקה האחורי של חנות הכלבו שטפל, שחזיתה במדרחוב קרטנר, שכנה פעם הדירה בה התגורר מוצרט מספטמבר 1790 ועד יום מותו - 5 בדצמבר 1791. אנדרטה קטנה עם פסל של מוצרט, בקומה הרביעית של החנות, מאזכרת עובדה זו.  

לדירה הזאת הגיע המבקר מסתורי, המבקר המוזר באפור, ושילם למוצרט סכום נכבד כדי שילחין רקוויאם. לבו של מוצרט ניבא לו

שחורות, ואכן, זו היתה היצירה האחרונה שהלחין. הלחין, אבל לא השלים. תלמידו זיסמאייר עשה זאת עבורו. 

בלילה שבין 4 ו-5 בדצמבר ניסה מוצרט לערוך חזרה עם כמה מוסיקאים, לא הצליח לסיים אותה, פרץ בבכי, ומת כעבור 10 שעות. גם מחלתו נשארה בגדר מסתורין. ההשערה היא שהוא נתקף קדחת קשה, אבל אין שום עדויות לכך. לאחר הלוויה דלת משתתפים נטמן מוצרט בקבר המוני (לשונות רעות אמרו שאשתו קונסטנצה סירבה לשלם עבור קבר נפרד), ומקום קבורתו בעצם אינו ידוע.

מוצרט אהב את החיים המתוקים - נשים, יין, הימורים. אין פלא שמרבית הדירות בהן התגורר שכנו ממש במרכז העיר, קרוב לכל המקומות האהובים עליו. 

בכיכר הגראבן מס' 29 שכנה דירה בה התגורר כמה שבועות בתחילת 1784. כאן התחיל את מה שהגדיר כ"קטלוג כל יצירותי". בבניין הסמוך לכנסיית פטר, מילכגסה, או כיכר פטר (Petersplatz), התגורר ממאי ועד ספטמבר 1781. אישה בשם פראו וובר השכירה דירות בבניין. מוצרט שכר אחת מהן, התאהב בבתה אלוזיה, וכעבור כמה שבועות העביר את אהבתו לבת השנייה, קונסטנצה, שהפכה לאשתו. כשהשכנים החלו מרכלים, נדד כמה מטרים, אל מה שידוע היום ככיכר הגראבן 17, שם השלים את האופרה "החטיפה מההרמון" ואת סימפוניית הפנר.

גם שאר הדירות שלו ממוקמות כמעט כולן במה שנקרא היום הרובע הראשון, ועל כל המבנים, שלמרבה הצער אינם הבניינים המקוריים בהם התגורר - מתנוססים לוחות זיכרון. ניתן כמובן לבקר גם בבית הקברות המרכזי (Group 32, A ,No. 55), שם שוכן קברו הריק.

אי אפשר לסיים את המסע בלי להזכיר חלק מאירועי שנת היובל למוצרט, שבשנה הבאה ימלאו 250 למותו. האופרה של וינה תבצע במשך השנה קונצרטים ואופרות שלו. מ-17 עד 17 בספטמבר, במוזיאון אלברטינה (מאחורי האופרה), תתקיים תערוכה על חייו. פסטיבל מוצרט יתקיים בין 12 במאי ל-18 ביוני, ובין 1 ביולי 2006 ל-3 בספטמבר, יוקרנו בכיכר העירייה סרטים של אופרות שהלחין וייערכו קונצרטים תחת כיפת השמיים.

קריזיונר לא קטן

בטהובן היה קטן יחסית (164 ס"מ בסך הכל), אבל לפי גודל תרומתו לתרבות האנושית היה ענק שבענקים. הוא נולד בבון, גרמניה, ב-16 בדצמבר 1770, וכעבור 17 שנה הגיע לווינה כדי ללמוד מוסיקה ממוצרט. כמה שבועות אחר-כך, כששמע שאמו גוססת, חזר הביתה. אחרי חמש שנים, ב-1792, הגיע שוב לבירה האוסטרית, כדי להישאר בה עד יום מותו - 26 במרץ 1827. סך הכל 35 שנים, בהן החליף לפחות 60 כתובות, ולפי חוקרים שונים יותר מ-80!

בטהובן היה טיפוס שונה לגמרי ממוצרט. החיוך עלה על פניו רק לעיתים רחוקות. הוא אומנם התאהב פעמיים-שלוש, אבל פרשיות אהבה ותאווה לחיים המתוקים, כפי שאפיינו את מוצרט, היו זרות לו. בעיות השמיעה, שהחלו עוד בצעירותו והפכו

בזקנתו לחירשות מוחלטת, הפכו אותו לאדם מר, כעוס ומהיר חימה. כשאחיו יוהן כתב לו פעם מכתב וחתם "יוהן ואן בטהובן, בעל אדמה", השיב לו המלחין במכתב קצר ונרגז אותו חתם ב"לודוויג ואן בטהובן, בעל מוח".

כשנפוליאון איכזב אותו, מחק את ההקדשה שכתב על הסימפוניה השלישית שלו, שהולחנה כשיר הלל לקיסר הצרפתי, ונתן לה שם חדש - "ארויקה". אגב, העותק המקורי, כולל המחיקה, שמור במוזיאון של אולם הקונצרטים מיוזיקפריין (Musikverein),  מאחורי מלון אימפריאל. "גם עם הממזר הזה טעיתי", נהג בטהובן לומר על נפוליאון.

הטמפרמנט הסוער שלו בא לידי ביטוי גם בקונצרטים. הוא נהג לקפוץ על רגליו, לגדף את התזמורת או את הסולן ולדרוש שיתחילו לנגן מחדש את היצירה. מלצרים במסעדות בהן אכל נאלצו לא פעם לרחוץ את פניהם ולכבס את בגדיהם, אחרי שזרק עליהם צלחות עם אוכל שלא היה לטעמו. ואם כל זה לא מספיק, גם ההיגיינה האישית שלו לא היתה משהו. לא זו בלבד שידידיו המעטים היו צריכים להזכיר לו מדי פעם להתרחץ ולהחליף את בגדיו, אלא שאלה שביקרו אותו באחת מדירותיו הרבות נאלצו באופן קבוע להתרגל לצחנה שבחדרו.

בטהובן לא נהג לרוקן לעתים קרובות מדי את סיר הלילה שניצב כדרך קבע תחת פסנתרו. אבל המוסיקה שלו, המוסיקה שלו...

חלק מהדירות ומהבתים בהם התגורר בטהובן הם היום מוזיאונים הפתוחים לקהל. כאלה הם הבניינים ברחוב מיולקרבאסטאי 8 (Moelkerbastai) בווינה ובראטחאוזגסה 10 (Rathhausgasse) שבבאדן ליד וינה. דירות אחרות משמשות עד היום למגורים ואין בהן דבר המזכיר את בטהובן, פרט ללוח לבן-אדום הקבוע על הקיר החיצוני ומציין את העובדה ההיסטורית. כזה הוא הבניין בפינת באטריקסגסה-אנגרגסה (Beatrixgasse-Ungargasse). בניינים אחרים בהם היתה לו דירה, הפכו לבנייני משרדים, כמו זה שבאלגסה (Ballgasse), שם אין אפילו לוח זיכרון.

התעקש על התשיעית

והנה עוד כמה דירות של בטהובן ששרדו פחות או יותר: הדירה בתיאטרון אם דר וין (m der Wiena Theater) בתחילת השוק הגדול

נאשמרקט. ב-1803 איפשר מנהל התיאטרון שיקנדר לבטהובן להשתמש בדירה קטנה בחזית הבניין. היום ניתן לראות אותה מבחוץ: הקיר כולו זכוכית. בפנים מיטה צרה, פסנתר ישן ואי אלו כלים.

בתיאטרון הזה נוגנו לראשונה חלק מיצירותיו המפורסמות ביותר, כמו הסימפוניה השלישית עליה ניצח בעצמו ב-7 לאפריל 1805, האופרה היחידה שלו ("פידליו") והסימפוניות החמישית והשישית.

גם הבניינים באוארספרגשטרסה 3 (Auerspergstrasse) ובלאימגרובנגסה 22 (Laimrubengasseg) נשמרו לחלוטין. הבניינים, לא הדירות. הכתובת המפורסמת ביותר היא ללא ספק "בית ארויקה" בפפרפלאץ 2 (Pfarrplatz) שבפרבר גרינצינג, שם הלחין את הסימפוניה השלישית שלו. היום שוכנת בחצר הבית מסבאה וניתן לאכול ולשתות בה לא רע. בטהובן אהב את גרינצינג והרבה להתגורר ולטייל כאן.

בשנים אחרונות לחייו היה בטהובן חירש לחלוטין. את היצירה האחרונה שלו, הסימפוניה התשיעית (1823), שמע למעשה רק בדמיונו. הוא התעקש לנצח עליה בהשמעת הבכורה, אבל לא ידע שמאחוריו עמד מנצח שני, שלמעשה ניצח עליה. כששככו הצלילים האחרונים של שירת המקהלה הנהדרת והקהל כולו קם על רגליו והריע, בטהובן, שלא שמע ולו תו אחד, המשיך לנצח. אחד מחברי התזמורת קם מכיסאו כשדמעות זולגות מעיניו, אחז בעדינות בידו של בטהובן וסובב אותו עם הפנים אל הקהל כדי שיראה את התלהבות האנשים, שבכו יחד עם המוסיקאים ועם בטהובן עצמו.

בטהובן מת ב-26 במרץ 1827 בדירה בקומה שנייה בבניין ברחוב שוארצפניארשטרסה 15  ( Scwartzpanie Strasser) מאחורי כנסיית ווטיף, ליד האוניברסיטה. לוח זיכרון על הבניין מעיד על כך. שלושה ימים לאחר מכן נקבר בבית-הקברות הקטן ברחוב והרינגר. כ-30 אלף איש, ביניהם המלחין שוברט, ליוו אותו בדרכו - שלא היתה האחרונה. כמה שנים אחר-כך הועבר הארון לבית-הקברות המרכזי של וינה. הקבר שלידו הוא קברו של שוברט.