גיור אזרחי
החלטת ביהמ"ש בעניין הגיור היא החלטה אזרחית שעניינה קבלת אזרחות. בעיות האישות יישארו בעינן
עם שהיה פזור זמן רב בגלויות כמיעוט נסבל, צריך היה, לצורך הישרדות, לשמור על מרחק בינו לבין עם הארץ, לבל ייטמע בגויים וילך בדרכיו. זה הטעם שראשי הציבור שמרו בקפידה על כשרות; כך מנעו מבני קהילתם להסב לשולחן אחד עם הגויים. הם הקפידו על לבוש מיוחד, כדי לשים בהם סימנים ולהבדילם משאר הגויים; לחמו נגד תנועת ההשכלה שמא תביא חלילה להתבוללות, וזה הטעם ששומרי אמוני ישראל לא התפעלו משוויון הזכויות שהעניקו אנשי המהפכה הצרפתית ליהודים. אלא שהעתים השתנו.
היום יושבים אנו בארצנו. אנחנו הרוב, אנחנו הממשלה, המחוקק, השופט, המשטרה, הצבא ומערכת החינוך והתרבות. הבאים לכאן נטמעים בנו: ילדיהם שרים בגן בעברית, משחקים בעברית, לומדים על חגי ישראל, על שמחות ומלחמות, גדלים בבתי הספר העבריים ומשרתים בצבא ההגנה לישראל, וממילא הם כאחד מאיתנו. כמאמר החכמים - "משפחה שנטמעה נטמעה וכל המשפחות כשרות לעתיד לבוא והפוסל במומו פוסל" - זה צריך להיות הדין והמנהג בארץ, במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.
לא רק אורתודוכסים
בג"ץ הכיר ב"גיור קפיצה"
טל רוזנר
הרכב מורחב של 11 שופטי בג"ץ הורה להכיר ביהדותם של מי שעברו גיור רפורמי וקונסרבטיבי שנערך בחלקו בחו"ל. בית המשפט קבע: הגיור תקף לצורך חוק השבות ועל המדינה להעניק ל-15 העותרים אזרחות
אלא שהרבנים ותומכיהם, הרוצים להפוך את ישראל למדינה דתית אורתודוכסית, שמו עינם גם בחוק השבות, שהוא חוק אזרחי המעניק לבאים מכוחו זכויות אזרח, שאין להן כל קשר לעניינים שבהם יש לבתי הדין הרבניים סמכות לפסוק (נישואים, גירושים ומעמד אישי).
חוק השבות, שהתקבל בשירת התקווה בכ' תמוז 1950, קבע: יהודי הבא לישראל ורוצה להשתקע בה זכאי לאזרחות ישראלית (במקור כתוב "תעודת עולה", כי חוק האזרחות נחקק רק ב–1952). במשך השנים ניטשו ויכוחים ומשברים קואליציוניים סביב השאלה "מיהו יהודי" לצורך חוק השבות. ב–1970 קבעו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר המשפטים י.ש. שפירא את הנוסח הקיים היום, האומר:
1) לעניין חוק זה יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או התגייר ואינו בן דת אחרת.
2) הזכויות הנתונות ליהודי – היינו האזרחות - ניתנות גם לבן (בת) זוגו של יהודי, בנו ונכדו של יהודי.
כן קרה, לשמחתנו, שבעלייה הגדולה מרוסיה ובנותיה באו בני זוג, ילדים ונכדים שאינם "יהודים" לפי אותה הגדרה אך הם אזרחים מכוח חוק השבות, ומגיעות להם מלוא הזכויות האזרחיות.
ואשר לגיור - הדתיים בישראל, אלה השייכים לזרם האורתודוכסי, אף שהם מיעוט בעם היהודי, רואים עצמם כאפוטרופסים יחידים על היהדות ודרשו שייאמר בחוק "גיור כהלכה", שהרי הם מפרשי ההלכה היחידים. מכיוון שרוב יהודי ארה"ב הם יהודים מסורתיים (קונסרבטיבים), ויהודים מתקדמים (רפורמים), קבלת דרישתם הייתה מביאה לניתוק ישראל מרוב מניינו ומרוב בניינו של העם היהודי החי בתפוצות.
החלטת בית המשפט העליון על הכרה בגיור שאינו אורתודוכסי לצורך חוק השבות הוא המעשה הנכון ביותר מבחינת מדינת ישראל, צרכיה ויחסיה עם התפוצות. עם זאת, למרבה הצער, ההחלטה אמנם סוללת את דרכם של המתגיירים לאזרחות, אך אין בה שום השלכה לעניין "נישואים וגירושים". המונופול עליהם נשאר בידי הרבנות השמרנית האורתודוכסית.
אזרחים אלה, כמו מאות אלפים אחרים מבין אזרחי ישראל, יצטרכו להצטרף להמונים הדורשים הנהגת נישואים אזרחיים בארץ, לצד הנישואים האורתודוכסיים, או לפחות רישום ממלכתי של זוגיות, שיעניק לתא המשפחתי מעמד של בני זוג הנושאים זכויות כמשפחה וכהורים.
ההתפרצות הגסה והגזענית של אנשי מפד"ל וש"ס נגד בית-המשפט העליון וההכרזות על פגיעה בעם היהודי וניסיון לחיסולו מקורה בבערות, בשנאה לדמוקרטיה וברצון להרחיב את השתלטותם על חיינו בתחומים רבים נוספים.
הם החליטו לערער את חיינו האזרחיים, להרוס את מעט הנאורות שנשארה בבתי המשפט האזרחיים ולהפוך אותנו לעדה דתית סגורה, הנתונה לשיפוטם של רבנים לאומנים קנאים שונאי האחר, רודפי שררה, שומעי קולות ואשר אין להם מושג מהי דמוקרטיה, ולטעמי גם אין להם מושג עד כמה היהדות יכולה להיות נאורה. הרי ליד מרטין בובר, גרשום שלום, אפרים אורבך, ישעיהו לייבוביץ' - גדולתם של הרב שפירא והרב אליהו ואפילו זו של רבני השטחים הכבושים, די מצטמקת.
מומלצים
