המועדונים הסמויים מן העין
בשביל לשמוע כינורות לא חייבים ללכת לקונצרט וכדי לפגוש בעלי מלאכה לא חייבים לנבור בארכיון. עמוק בתוך תל אביב, אבל הרחק מההוויה העכשווית, פועלים בתי מלאכה שקיימים כבר משנות ה-40. טיול שמתחיל באטלייה לכינורות, עובר דרך בוטיק למברשות שעירות ומסתיים באספרסו קצר
מי היה מאמין שהדרך אל האושר עשויה לעבור דרך תיבת תהודה מעץ, ארבעה מיתרים וקשת. אם אין לכם כינור, עכשיו הזמן לרכוש אחד. הוא עוד עשוי להיות הסיבה שלכבודה תקומו בבוקר, מדורת השבט שתגדיר מי אתם ומה אתם, ובעיקר כרטיס הכניסה לאחד המועדונים הסגורים והקסומים שפועמים בעיר הזאת.
מתחת לפני האדמה ברחוב שלמה המלך מספר 70, מתנהל מקום מסתורי וסמוי מהעין. רק מי שצריך יודע עליו, רק מי שיש לו כינור יכול להשתייך אליו: האטליה לתיקון ובניית כינורות של משפחת ויינשטיין. לכאורה מדובר
בבית מלאכה. חומרי גלם, דבק, ניירות שיוף. בפועל משמש המקום מועדון חברים סגור. המתנ"ס של חוג הכינור.
קהילת הנגנים המקצועיים בכל מדינה, ובעיקר אצלנו, חיה באוויר. תמיד הם בדרך לשדה התעופה. אחרי קונצרט במדינה אחת לקראת חזרה במדינה אחרת. היומן שלהם מלא שנתיים קדימה. תמיד עם הפנים אל האולם הבא. נוודים מבחירה. האטליה בקומת המרתף מגדיר אותם מחדש. מאחד אותם לקבוצה, לבני בית. נוטע בהם תחושת שייכות שכל כך זרה להם בחיים.
המקום קיים כבר משנת 1939. מוסד עם שורשים ארוכים. משה ויינשטיין, ויולן וכנר מקצועי מווינה עלה לארץ, והביא איתו את האהבה לכלי הקשת. כשהבין שתזמורת לא ימצא פה, פתח את בית המלאכה, והתחיל לבנות כינורות. בשלב מסוים הצטרף אליו גם הבן שלו, אמנון. היום הוא מנהל את המקום ולידו כבר עובד גם הנכד, אבשלום. אמנות שעוברת מדור לדור, בירושה.
אחת לכמה חודשים, כשמגיעים הנגנים לארץ, הם משאירים כינור או קשת לתיקון, וחוזרים כעבור עוד כמה חודשים לאסוף אותם. במקביל מופיעה פה כמובן גם קהיליית הנגנים המקומית, זו שחיה עם הרגליים על הקרקע. נגנים מקצועיים מתחילים את חייהם המוסיקאליים בין גיל ארבע לשבע. מאותו רגע הם מתקבלים כחברי קבע במועדון. קהילה אינטימית שמלווה את חבריה במסע של החיים. חלומות, אכזבות, כישלונות וניצחונות.
אמנון ואבשלום עוקבים אחרי כל אחד מהנגנים, אבל לא פחות מזה הם כרוכים אחרי הלקוחות האמיתיים שלהם, הכינורות. יש כאלה שהם מכירים כבר עשרים שנה. מזהים כל מגע זר. כל תיקון שלא נעשה תחת ידיים מספיק מקפידות. הם לא יתפשרו אלא על הטוב ביותר. כל חלק, כל חומר שבא במגע עם הכלי, חייב להיות
מתאים בדיוק. קונטרה אירופאית לחוכמת האילתור הישראלית.
בדירה אחרת, לא רחוק מבית המלאכה, עומד האוסף הפרטי שלהם של כלי קשת עתיקים ממקומות שונים בעולם. לכינור, כך מסתבר, יש נשמה. כל כינור והנשמה שלו. כשנכנסים לדירת האוסף יש הרגשה שהנשמות יוצאות מכליהן כדי לקבל את האורחים. תערובת של חום, התפעלות, שייכות וזרות. ברגע הראשון אפשר לטעות ולחשוב שזה טרקלין אירוח ווינאי.
לרוע המזל, אי אפשר לבוא לבקר בלי כלי קשת כלשהוא. אז אם לא השתכנעתם לקנות כינור, נסו לפחות לשכור ויולה או צ'לו. המאמץ שווה.
נמר של שיער
קהילה נגישה הרבה יותר מתקבצת בדרך יפו-תל אביב 39, בלי תנאי כניסה וללא דרישות מיוחדות. דמי החברות נעים בין כמה שקלים לעשרות בודדות. "נמר מברשות", חנות המברשות של אברהם כהן. למרות המתח הטבעי שקיים בין עולם האתמול לטכנולוגיה המודרנית, אפשר למצוא כאן גילויים נדירים של תלות הדדית.
את המברשות בונה אברהם לבד, ביד. לכל מברשת לפחות עשרה שלבי בניה. החל מעיבוד העץ הגולמי, דרך ניקוב החורים, מילוי השיער והרכבת הידיות. את מלאכת הייצור למד בבית, כשהיה עדיין ילד. בימים ההם עתידו של ילד היה נתון בידי הוריו. סבא ואבא שלו עבדו בחנות, ומועצת המשפחה החליטה שבבוא היום הוא, אברהם, יהיה היורש. מאז הוא כאן. לא השתנה. רק העולם, קצת.
הכל התחיל בבוקר אחד של קיץ 1958. אברהם עוד היה תלמיד בגן. אבא שמואל וסבא ישראל החליטו לקחת את הילד איתם לחגיגת הפתיחה. הם קנו שתיה חריפה - עראק וקוניאק, וסוכריות חמוצות קשות. כאלה שכשמעיפים אותן למעלה בשמחה, הן נוחתות בחזרה בכאב על הראש. אחר כך הזמינו את כל האנשים מהרחוב לחגוג איתם את העתיד שפרשו זה עתה. אברהם חגג איתם. שיכור מסוכריות ואנשים, עשה את צעדיו הראשונים בחנות. את הכסף של הקניה הראשונה תלו עם אטב כביסה על המדף העליון בחנות. ככה זה אצל סוחרים. בטוחים בעצמם, אבל סומכים על המזל. ליתר ביטחון תלו ליד השטרות גם סרט אדום וראש של שום. עד היום הם כולם תלויים שם למעלה, על המדף העליון.
פעם היו לאברהם אחים למקצוע. הרבה קולגות שייצרו מברשות ביד. היום הוא נשאר כמעט לבד. מברשאי בוטיק. מתאים לכל קונה את מה שהוא צריך בדיוק. בניגוד לחנויות הגדולות שמוכרות לפי גודל וצורה אחידים, כאן השירות הוא אישי. אנשים באים אליו כדי להתייעץ. לתכנן את הצורך שלהם. אחר כך הם משאירים אותו עם המחשבות, ובאים לקחת אותן כשהן ארוזות בשערות ובידית מעץ. מאות סוגים כאלה מפוזרים אצלו בחנות הקטנטנה.
מועדון סגור פתוח
לא רחוק מאברהם, בתפר שבין אתמול להיום, יושב סניף האספרסו בר ברחוב רוטשילד. למרות העובדה שוברת האינטימיות שהוא חלק מרשת, מדובר בבית קפה קטן, פינתי. שניים עשר שולחנות ובר. גם אם אי אפשר ללכוד אותה במילים, האסתטיקה של המקום מפלרטטת עם זיכרונות, קווים של פעם. אפילו התפריט מדלג בין הטעמים. חצי אשכולית אדומה עם סוכר חום, ביצה רכה עם קוויאר. שילוב של אופנות קולינאריות תקופתיות.
כמו לכל בית קפה, גם כאן יש שעה מיוחדת של קבועים, שמונה וחצי בבוקר על הבר. מועדון סגור שפתוח לכל מי שמבקש. רובם שותים אספרסו. חלק עושים את זה בעמידה, ואחרים שמעיזים לקחת רגע של בוקר לעצמם, וללגום ממנו לגימות קצרות ואיטיות. כל אחד ומה שהוא עושה עם רבע השעה האיכותית של קפה הבוקר שלו.
אספרסו בר הם לא הראשונים שזיהו את הפוטנציאל העסקי שטמון בצומת הרחובות רוטשילד והרצל. כבר לפני מאה שנה, בשנת 1910 הקימו בשדרה שמול בית הקפה את הקיוסק העברי הראשון. ביאליק שתה פה גזוז, נחום גוטמן צייר אותו. יש משהו מנחם במחזוריות של החיים. אין חדש תחת השמש, ואף אחד לא מצפה שנמציא. אפשר פשוט להתמסר לתענוגות שכבר ישנם.
איך עושים את זה
- ויינשטיין בוני כינורות, רח' המלך שלמה 70 תל אביב.
- נמר מברשות, דרך תל אביב יפו 39, טל': 03-5606505.
- אספרסו בר רוטשילד, שדרות רוטשילד 8, טל': 03-5108919.
עוד טיולים בתל אביב:
לפנייה לכתב/ת 
