הסבא, האבא וכל הילדים עומדים ומקללים

לפני כמה שנים נקלעתי לקניון רמת-גן כמה שעות לפני משחק כדורגל באצטדיון הסמוך. תוך כדי שוטטות במקום התמלא המרחב בהמוני אדם, חלקם לבושים ומאובזרים אדום וחלקם האחר בצבעי צהוב-שחור. הפועל תל-אביב מול בית"ר ירושלים, הוסבר לי מייד. המחזה היה מעורר התפעלות. אנשים מבוגרים, צעירים, נוער וילדים ממש, היו לגמרי בתוך הקטע. צעיפים, כובעים, דגלים, צבעי פנים ושיער ומה לא. ריגשה אותי במיוחד ההתבוננות במשפחות גברים שלמות סבא-אבא-נכדים שנהנו מהבילוי המשותף.

פתאום, בעודי נתונה בהתרגשות מהחוויה התרבותית המתרחשת ממש לנגד עיניי, נחצה הקהל לשניים באופן חד והצהובים-שחורים נעמדו מול האדומים ופצחו פיהם בשירה (לפי מנגינת "רד הלילה רב שירנו הבוקע לשמיים"): "כל הפועל, על הזין, של בית"ר ירושלים!" וחוזר חלילה עד בלי די. נדמה לי שבאותו מעמד גם שמעתי לראשונה את הפזמון "שמעון גרשון בן-זונה".

לבי נפל.

ילדים בני שש, שמונה, שתיים עשרה ומעלה, עמדו וצווחו במלוא גרונם. ובמקום שהאבא או הסבא ישתיקו אותם במקום, הם עמדו שם ושרו איתם, סמוקים מהתלהבות וממוקדים בשנאת היריב הספורטיבי.

"תעזבי" אמר לי האיש שאיתי "אוהדי בית"ר".

אין לי שום עניין בכדורגל ובאוהדים משום סוג. מדי פעם, אמנם, תופסות גם אותי ידיעות חדשותיות הנוגעות לאלימות במגרשי הספורט, לתנועה מגונה כזו או אחרת שעושה אלי אוחנה כלפי האוהדים ולביטויי גזענות, אבל אז אני אומרת לעצמי "תעזבי, אוהדי בית"ר", כאילו זה אומר הכל וכאילו זה בסדר שקבוצה שולית אחת בחברה שלנו תהיה פרימיטיבית ואלימה.

בשבוע שעבר, לעומת זאת, צפיתי בהנאה ובעניין ב"עשרת הדיברות" (ערוץ 2) שעסקה הפעם בתרבות השבת של משפחה ישראלית אחת. משפחה שובת לב ממש. אחת החוויות המשמעותיות המשותפות להם היא בילוי שבת במשחק כדורגל, כאוהדי הפועל תל-אביב. התכנית ליוותה אותם אל הדרבי.

ושוב, תוך הנאה והתפעלות מהמשפחה הכל כך מיוחדת הזו, אני רואה אותם עומדים כאיש אחד על הטריבונות ושרים במלוא גרונם: "אומרים מכבי נאצים / שרמוטות מזדיינים / הלוואי שתמותו / ותישרפו חיים" ממש ככה. אבא, אמא, שלושה ילדים, בלב אחד כאיש אחד. מסביבם כמובן עוד המון משפחות יפות ומנומסות (לא אוהדי בית"ר ירושלים) חלקם אפילו ידועים מאוד ומתגאים בפומבי על היותם אוהדי הקבוצה הספציפית הזו.

תחקיר קטן שערכתי, מטעמים של הלם תרבותי, העלה ממצאים מביישים. אוהדי כל הקבוצות בארץ הפכו למשוררי הדלות ואף כותרת ניתנה לז'אנר "שירי נאצה". לקט נבחר:

אוהדי הפועל לאוהדי מכבי:

"אדום עולה בבלומפילד/אדום עולה עולה/הולך איתך הפועל/הולך למלחמה

יושב בשער 5/שער כה מרגש/אבל הכי חשוב ש.../צהוב עולה באש

אומרים מכבי נאצים/שרמוטות מזדיינים/הלוואי שתמותו/שתישרפו חיים

שער 5 דורש/צהוב עולה באש/שונא אותך מכבי/שונא מכל הלב

שער 11 גטו/שער של חזירים/איזה רימון אכלתם/בליגת המילואים..."

הצהובים בתשובה:

"אני מודה לאלוהים/שהוא שונא ת'אדומים

אני לובש צהוב-כחול/למכבי אתן הכל

אחרייך אני הולך/מוכן למות למענך

חושב עלייך כל היום/ומי שלא קופץ אדום..."

אוהדי הפועל על שמעון מזרחי:

"אני מודה לאלוהים/שלמזרחי אין הורים

הלוואי יפגוש אותם מהר/מחר בבוקר יתפגר

שאחריהם הוא יילך/ושבקבר יתהפך

שיישרף בגיהנום/שמעון מזרחי הוא יתום..."

אוהדי הפועל לפני כ-12 שנה, לאחר שאשתו של שוער מכבי דאז, שורה אובארוב, סבלה מדיכאון שלאחר לידה והשליכה את הילד מהחלון (מנגינה: הבית של פיסטוק):

"אשתו של אובארוב שרמוטה זונה/זרקה את הילד מקומה שנייה

הלכה האישה והלך גם הבן/כן זהו סופו של שוער מזדיין

איזה בן יש לאובארוב/בן-זונה יש לאובארוב

איזה בן יש לאובארוב/בן-זונה יש לאובארוב..."

אוהדי הפועל לעבר ניר קלינגר (מאמן מכבי, סובל ממום בעינו השמאלית, הסגורה למחצה על-פי רוב), תוך שינוי קל של מילות ההמנון בעת השמעתו טרם פתיחת המשחק. כל משחק...:

"כל עוד בלבב פנימה/נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה/עין לקלינגר שלא רואה..."

אוהדים חיפאיים וירושלמים ברגע של שמחה מול קבוצה תל-אביבית כלשהי:

"ת"א עולה באש, ת"א עולה באש..."

אוהדי מכבי ת"א לאוהדי מכבי חיפה:

"הקופים הירוקים/מעתיקים שירים/יציע ג' עגלה/מכבי חיפה חזבאללה"

והתשובה:

"הקופים הירוקים/כבר שנתיים אלופים/תיחנקו יא בני זונות/יש לנו ליגת אלופות!!!"

אוהדי בית"ר לאוהדי הפועל: "אין יציאה, אין יציאה..." (=נחכה לכם בחוץ ותקבלו מכות רצח)

תשובה: "אנחנו לא רוצים לצאת, אנחנו לא רוצים לצאת"

אוהדי בית"ר: "לובש אדום הוא בן-זונה..."

תשובה: "תנו לחיות לחיות, תנו לחיות לחיות..."

אוהדי בית"ר לאוהדי סכנין – שיר הוקרה למייסד האסלאם:

"מוחמד ההומו, מוחמד ההומו, מוחמד הבן-זונה..."

אוהדי סכנין בתגובה: "אללה הוא אכבר" ולעתים אף "אטבח אל יהוד!" (נדיר)

אוהדי בית"ר לא נרגעים: "מי שלא קופץ שהיד, מי שלא קופץ שהיד..."

וגם: "שים לי טחינה צ'יפס סלט..." = ביטוי אדנותי לפועל הערבי...

"עבאס סואן חולה סרטן"

ויש גם מהפריפריה והפרברים:

אוהדי הפועל פ"ת לאוהדי אשדוד (ברמז דק בעובי שק על מצב האבטלה בעיר):

"קרנבל/סוגרים את הנמל/

מי שלא קופץ מובטל/מי שלא קופץ מובטל..."

בשבילי הגילוי הוא ממש מזעזע. מה שיכול היה להיות זמן איכות נפלא של בילוי פנאי, הפך כנראה מזמן לביטוי הנחות ביותר של כל מה שרע בחברה הישראלית. לא יכול להיות שבני תרבות יתנהגו כך, לא יכול להיות שמעצבי דעת קהל בישראל (ביבי, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, דן מרגלית, יאיר לפיד, צחי הנגבי רפי גינת, דידי הררי, בן כספית, עמנואל רוזן, מיקי חיימוביץ') המתנאים בהיותם אוהדי הקבוצות הנ"ל ייקחו חלק בבהמיות הזו, ולא יכול להיות שילדים יהיו חשופים לאלימות נחותה, גזענית, פרימיטיבית, ולא ספורטיבית, של הדור המבוגר בארץ. אפילו אם אבא ואמא שלהם מרשים.

הגיע הזמן ששרת החינוך התרבות והספורט תפעיל את סמכותה (באופן שיסביר סוף סוף את הקשר בין חינוך תרבות וספורט) ותסגור את מגרשי הכדורגל לאלתר, עד שיקבעו כללי התנהגות הולמים.

זה הרבה יותר חשוב אפילו מיישום דו"ח דברת.