אהוד מנור הובא למנוחת עולמים
הפזמונאי האהוב הובא למנוחות בבית העלמין בבנימינה. מאות רבות הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה. שמעון פרס: "הוא ידע לשיר כפי שישראל רצתה שישירו לה". לבנת: "עם ישראל מרגיש היום יתום מאב רוחני שפשוט כולם, כולם אהבו, יתום מאחד היוצרים הגדולים ביותר של התרבות העברית החדשה"
הפזמונאי אהוד מנור, שהלך אתמול לעולמו בגיל 64, הובא בצהריים (ד') למנוחות בבית העלמין בבנימינה. לבית העלמין הגיעו רעייתו עופרה וילדיו, חבריו הקרובים, זמרים רבים, פוליטיקאים, אנשי רוח ומאות אנשים שאהבו את מנור האדם ואת מנור הפזמונאי - וביקשו ללוותו בדרכו האחרונה.
כמעט שעה לאחר שהסתיימה הלווייה נותרו רבים בבית הקברות הקטן - והשירים המשיכו להתנגן ברקע, פסקול של חיים שהסתיימו בטרם עת. "יש אנשים שאתה מכבד ויש אנשים שאתה אוהב. את אהוד - אהבנו", אמר אחד מבני המושבה במשפט שמיצה את התחושה - את אהוד אהבו כולם, גם כאלה שלא הכירו אותו באופן אישי נפרדו ממנו כמו נפרדו מאדם קרוב.
בתום מסע לוויה קצר שיצא מהבית בו גדל מנור נטמנה גופתו באדמת המושבה, ובנו יהודה קרא קדיש. חנן יובל שר מעל הבמה את "ימי בנימינה", מתי כספי שר את "מישהו" וגלי עטרי שרה את "אין לי ארץ אחרת".
בבית העלמין הפסטורלי והקטן בבנימינה קבורים הוריו של אהוד, אחיו יהודה שנהרג במלחמת ההתשה וכן אחיו זאב ששם קץ לחייו לפני כשנתיים. לאחר מותו של זאב קנה מנור שתי חלקות קבר לו ולאשתו, צמודות לקברו של האח.
שמעון פרס ספד לו: "אילו המשוררים היו מחלקים תארי הצטיינות מטעם מדינת ישראל, אין לי ספק שאהוד מנור היה זוכה בתואר אהוב ליבה של ישראל. הוא ידע לשיר כפי שישראל רצתה שישירו לה. הוא ידע להתעצב כשהעצב לא מצא יותר מקום להסתתר מאיתנו. הוא ידע להריע כאשר ישראל חשה שהגיעה עת תרועה. הוא ידע להתאהב בישראל הזקוקה לאהבה, העניק לנו המנונים ולחשים, כתב לנו בפשטות מקופלת שרוולים ללא שמץ של גנדרנות. הוא הביא אותנו לשורה שלא פסקה להתנגן בליבנו: 'אין לנו ארץ אחרת'. בשירי התום והיושר שלו לא חסרו החוכמה וההעזה שבאושיות ישראל, הוא שר את האמת הישראלית בהתגלמותה.
לא שיערתי מעולם שמלים שאהוד כיוון אלי אצטרך להקריא על קברו קורע הלב שכן הם הולמים את השולח יותר מכל מען אחר. וכך הוא כתב: 'הוא מקשיב ועוד מתרגש, מאמין בכוח המילה ויודע כמה יופי יש בחסד, בחמלה'. אני בטוח אהוד שמישהו, מישהו, דואג לך, דואג לך, שם למעלה. כאן למטה אהוד, לא תיפסק הדאגה. מישהו, מישהו, כולנו כמישהו אחד, נתגעגע אליך. לקסם אישיותך,. ללחן שבו הירוות את ארצנו. לשיר שיישמע באוזנינו כפי שביקשת עד אשר נפקח את עיננו".
לימור לבנת: "מאות אנשים כאן לא מאמינים, אבל גם עשרות אלפים, מאות אלפים, יותר ברחובות, בציבור, לא מאמינים היום. עם ישראל מרגיש היום יתום מאב רוחני שפשוט כולם, כולם אהבו. יתום מאחד היוצרים הגדולים ביותר של התרבות העברית החדשה. ממי שהיה סמל לכל הדברים הכי טובים שיש בעם הזה. ביממה שחלפה מאז שאהוד מנור הלך מאיתנו בפתאומיות כזאת בלתי נתפסת היה אפשר לשמוע בכל מקום שאליו פניתי אנשים נפרדים מאהוד מנור כמו מאדם קרוב – כי כזה הוא היה, קרוב לכולם. לא רק בשירים שלו, אלא אפילו בקולו. לא היה מישהו שלא הכיר אותו כאילו היה אדם קרוב אליו. ואי אפשר שלא להתפעל מיצירתו רבת המימדים.
הוא לא היה רק יוצר אדיר ומוכשר, אלא גם אדם רחב לב ושופע טוב, פשוט בן אדם. אחד מבודדים שאצבע אלוהים נגעה בהם ברגע לידתם במתת אל של כישרון אדיר. הוא חולל נסים מדי יום ביומו ויצר יצירות שנגעו בנפשו של כל אדם. אהוד השאיר לנו מורשת תרבותית עצומה. קשה להאמין שאדם אחד יצר את כל זה. וכגודל יצירתו כך גם גודל החלל שהותיר אחריו. תפקידו היה כל כך אדיר שקשה להעלות על הדעת שיימצא מישהו שיוכל למלא אי פעם את מקומו ועל כך זכה בפרס ישראל. את לבו הרחב מילאה אהבה למשפחתו, לארץ הזאת שאין אחרת כמותה, לעם הזה שאיתו כרת ברית עולם, לשפה העברית שאיתה חולל את ניסיו ודווקא הלב הזה כרע תחת הנטל ועכשיו הבית של כולנו נשאר ריק. 'הבית דומם, דוממים חלוניו, התמונות נצמדות אל הקיר ודומע האיש".
קובי אושרת הקריא שיר שכתב לו מנור:
"השיר הבא"
בסוף היום, בקצה המסלול,
מעברו האחר של ההר התלול
כשאתה אוסף את השברים,
מה נשאר בעצם, רק כמה חברים,
בתוך השחור, בלב הערפל,
בעומקו הדומם של הים האפל,
כשאתה רואה את השקרים,
מה נשאר בעצם, רק כמה חברים.
וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב,
אתה מבין פתאום מה באמת חשוב,
ויש בך רצון ויש לך סיבה
לחשוב כבר על השיר הבא.
מתוך הצל, מתוך המבוכה
נפשך וליבך שוב מוצאים מנוחה
כשאתה חוזר אל השירים
ולוחם בעצב עם כמה חברים
וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב,
אתה מבין פתאום מה באמת חשוב,
ויש בך רצון ויש לך סיבה
לכתוב כבר את השיר הבא.
בסוף היום, בקצה המסלול,
מעברו האחר של ההר התלול
כשאתה אוסף את השברים,
מה נשאר בעצם, רק כמה חברים.
רבקה מיכאלי התקשתה להיפרד ואמרה ל-ynet: "האבל קשה, הלוויה אמיתית, וכנראה שזה נכון, אהוד מנור מת. האיש מת והשאיר אחריו חלל שאפשר לראות אותו ולהרגיש שאין מי שיתפוס את מקומו. לאורך כל הדרך הוא נשאר טהור. כשרון כזה ויכולות כאלה, גם בתיאטרון, גם במוזיקה גם בטלוויזיה וגם ברדיו - זה דבר נדיר ולא טבעי". מעל הבמה אמרה מיכאלי: "את מה שנתת לעולם מנו ופרסו 24 שעות ברצף ברדיו שלך ובטלויזיה שלך ועדיין לא הכילו את נדיבותך, את אהבת הבריות שלך, את טוב טעמך, את הנתינה שלך ואת המילים הטובות ששכנו בגרונך ובאצבעותיך. אביב 2005 לקח אותך מאיתנו ואין לנו אהוד אחר".
נורית הירש, שהלחינה רבים משיריו של מנור, אמרה: "אין מילים בפי, אני מרגישה יתומה. הוא ניצחי, חשבנו שזה לא יקרה לו. אני עוד רואה אותו חי, עוד לא עיכלתי את מותו. בפעם האחרונה שנפגשנו שלשום הוא היה כל כך שמח ומלא אופטימיות. אי אפשר לחשוב עליו במונחים של סוף".
יוסי שריד: "אני חושש שאין לי מלים גדולות וכבדות להניח על פי הקבר הזה בבנימינה כי המלים הגדולות הכבידו עליו. הוא דיבר איתנו במלים פשוטות ומתחת לערימת המלים כבר לא ניתן לזהות לפעמים מי המת. מי המת? והרי המת הוא אהובינו ומחמל נפשינו. אהוד מנור היה חבר שלי יותר מ-40 שנה. עוד לפני שהוא היה אהוד מנור. עוד לפני שהיינו כולנו מה שאנחנו ומי אנחנו בעצם. יחד התחלנו לעבוד ב'קול ישראל' ויחד למדנו באוניברסיטה. במרוצת השנים השלנו מעלינו את רוב חברינו. לפעמים מתוך בחירה ולפעמים מתוך אילוץ, אבל החבילה הזאת שנקשרה לפני יותר מ-40 שנה מעולם לא נתפרדה. עכשיו היא מתבקשת להיפרד...
מה נגיד לחברתנו עופרה ולגלי ולליבי, וידי, אני אגיד לכם – כאשר כולנו נישכח, הסופדים לו, והמספידים אותו נישכח – אהוד שלכם, שלנו, אהוד – ייזכר. ועכשיו אתה בטח כבר רחוק ובדרך לפגישה היומית שלך עם יהודה".
בנימין נתניהו: "השיר על אחיו הצעיר יהודה זעזע אותי בפעם הראשונה ששמעתי אותו ומזעזע אותי כל פעם שאני שומע אותו. לפני שנתיים הכרתי את אהוד. פגשתי אותו הרבה פעמים בהרבה נסיבות, אני לא יכול להגיד שהיכרתי אותו, הכרתי את שיריו. כל אדם בישראל, כל מי שהכיר אותו קלט את האור והטוב לב הזה. גלי צה"ל ארגנו מפעל מיוחד להנצחת חיילים נופלים ואהוד בחר לעשות זאת באמצעות שיר על יוני והוא קרא את ספר המכתבים ושלה-דלה מתוכו 4-5 שורות. ורמי קליינשטיין הלחין את זה - והנה יוני. הוא הלך ותפס בדיוק את הדמות בפשטות העמוקה שהייתה לו, בכישרון העצום הזה. הוא השמיע את השיר = ואני את השיר הזה כמו את השיר ההוא - אנצור אותו עד סוף ימי".
גל אוחובסקי: "אתה נורא נורא תחסר לכולנו וגם לי, נורא אהבתי אותך והדבר היחיד שמנחם אותי הוא שידעת את זה. את כל המחמאות האלה ששופכים עליך היום אמרנו לך גם בחייך שהיו מאושרים, הכי מאושרים והכי מלאים וכמו שתמיד היית אומר: 'היו תגובות נורא חמות, אפילו עופרה אמרה'. כל מה שבא לי להגיד עליך, זה - אהוד מנור, מלים היו קטנות עליך".
מתי כספי: "אהוד, אני צעיר ממך, אתה אמרת לי תמיד שאתה מבוגר ממני, נולדת קודם, תשע שנים קודם, אני אמרתי לך תחכה קצת אני אשיג אותך. אבל אתה שוכב לך פה למטה, ואני מסתכל מעליך עם האף למעלה. זה קצת אירוני. אני לא יודע מה להרגיש. גיבבתי איזה שני משפטים שאני חושב שאומרים הכל: 'איך פתאום אין מילים, והשירים מרכינים ראש, מתאבלים גם הצלילים שאת מילותיו, של אהוד, שמחו לפגוש. אמרת שאנחנו נפשות תאומות, שאני הנפש התאומה שלך, אז אני מרגיש יתום, התיימתי ממך. אני מרגיש נכה, כי מי ישלים את מה שאני מוציא, מי ישלים את המילים. אני לא חושב שיהיה מישהו כזה אף פעם, לדעתי אני גם אתנגד שיהיה מישהו כזה אחר, כי זה בלתי אפשרי".
ראש הממשלה אריאל שרון העושה בוושינגטון פירסם הודעה מיוחדת בעקבות מותו של מנור: "הלך לעולמו אחד מענקי הזמר והשירה בישראל. אהבתו של מנור למילה הכתובה, לצליל המולחן ולחיבור המופלא ביניהם הייתה אינסופית. בכישרון, בחדות, בווירטואוזיות ובסקרנות אין קץ טיפל מנור בשפה העברית ובנו, הישראלים, מכל זווית אפשרית. אנו נפרדים ממנו במילותיו שלו: 'איך שימרנו את הטעם, איך הלב היכה כמו רעם'".
ריבי, קרובת משפחה: "זה מכבר כבה האור, הלכת השארת אותנו כבויים, מכונסים בצערנו, כואבים ובוכים, ככה פתאום באמצע החיים לקום וללכת, אלוהים אדירים, לעזוב חיי יצירה ופאר כאשר אתה מלא כבאר, בעוד מעייניך בעוצמה מפכים, מלאי כוח ויכולת תאורים זכים. השארת הכל באמצע לא גמור, הרבה סימני שאלה, עתיד לא ברור, שירים, מחזות ויומן מלא שאף יותר לא יתמלא. החיוך והמילה הטובה שתמיד שמרת עבורנו לא יהיו יותר שורים במשפחתנו. הבכיות קורעות הלב שביכית את אחיך היום אנחנו בוכים עליך. לא הספקנו לעכל את מותו של זאב, ואתה משאיר אותנו שוב עם כזה כאב. חדל ליבך לפעום בתוכנו, תחסר לנו מאוד בבתינו. תחסר למשפחה, תחסר למדינה, שבשיריך לטפת ביד עדינה.
כה הטבת לתאר ולהחמיא את אהבת הארץ ברגש לאומי. העצים, הנחל וגם המחצבה כולם היום בתנוחה עצובה, מבכים את לכתך מאיתנו, בוכים שלא תהיה עוד עימנו, ואנו והם כל כך נתגעגע וליבנו אליך יהיה כמה, ונצטרך להסתפק אך ורק בזכרונות שאולי יביאו אי אלו נחמות אבל את השירים הנפלאים שהשארת אחריך עוד ישירו גם בני בני בניך ואותך זה ישאיר לתמיד על הארץ הזאת כזיכרון ועדות לדורי דורות".
מנור הוא יליד הארץ, בן למושבה בנימינה, שמוזכרת לא מעט בשיריו. בהיותו בן 15 נפטר אביו ישראל וינר. במלחמת ההתשה נפל אחיו יהודה, לזכרו כתב את השיר "אחי הצעיר יהודה". לפני שנים אחדות ידע טרגדיה משפחתית נוספת לאחר שאחיו התאבד. מנור עצמו חלה בסרטן לפני שנים אחדות, אך הצליח להתגבר על המחלה.
בשלהי שנות השישים, זמן קצר לאחר שהחל בקריירה ככותב, השתלב מנור במרכז העשייה התרבותית בארץ. השירים שכתב בוצעו על ידי מתי כספי, אילן ואילנית, צביקה פיק, חוה אלברשטיין, אריאל זילבר ורבים אחרים.
במקביל לכתיבת שירים החל מנור בתירגום מחזות וטקסטים, ביניהם המחזמר "שיער", "חתולה על גג פח לוהט" ו"אופרה בגרוש". בשנה שעברה עלה בהצלחה המחזמר "שיקגו" בתרגומו של מנור. במהלך שנות השבעים והשמונים העמיק מנור את אחיזתו בלב הקונצנזוס התרבותי בישראל, כאשר כתב טקסטים עבור רוב אמני התקופה, שיתף פעולה עם מיטב המלחינים - ביניהם מתי כספי, נורית הירש ויאיר רוזנבלום - ושיריו הפכו ללהיטים דרך קבע ("בלדה לשוטר", "תן לי כוח", "אין לי ארץ אחרת", "בשנה הבאה").
לצד הכתיבה עסק מנור במהלך השנים בהנחיית ועריכת תוכניות ב"קול ישראל" והגשת תוכניות טלוויזיה כגון "עד פופ", "מסך אישי" ו"הילוך חוזר". בשנות התשעים נסוג מנור ממרכז הבימה, בעיקר בשל המעבר של תחנות הרדיו להשמעת רוק, אך גם בשנים אלה נחשב מנור לאחד מהיוצרים הפעילים בישראל. הוא הגיש ב-88FM, הוציא מספר אלבומי אוסף משיריו, כתב שירים כל העת לאמנים רבים והופיע לא מעט, בין השאר לצד אשתו הזמרת עופרה פוקס.
