ניצנים בשש אותיות
שש תמונות מחולות ניצנים, רגע לפני הבומבה שיחטוף האזור, "בומבה כזו, שלידה הבוםבמלה נראית כמו משחק בארגז חול". גילי סופר יצא להתאהב בחולות, כי "למרות כל החוקים, וכל תוכניות המתאר והשימור, לבולדוזר מס' 1 יש תוכניות אחרות"
לפני הכל, בלי שום קשר לכן ניצנים או לא ניצנים, אני נגד העקירה המכונה תוכנית ההתנתקות. ככה זה מסתדר לי עם תפיסת העולם הירוקה שלי. כפסיביסט אדוק אפילו קניתי בסיני חולצה כתומה (עם דגל על האוטו לא תתפסו אותי). עם זאת, רעיון העברת הישובים לחולות ניצנים הוא אסון טבע גם בעיני ירוקים שממש ממש מאמינים בהתנתקות של שרון.
א' כמו אהבה
החול הוא מצורותיה הזעופות ביותר של אימא אדמה. אולי בתמונות הוא רך ונעים, אבל בחיים הוא חם, ושורט, וטובעני. לא קל לאהוב את החולות, הם אינם משיבים אהבה כמו הסלע וגביו הקרירים, ולא כמו
האדמה החומה, הכבדה, הגמישה תחת סוליית הנעל, ודאי שלא כמו המים. לא קל לאהוב את החולות, וכמעט והצלחתי.
(קטע הוידאו באדיבות החברה להגנת הטבע. למצולמים אין כל קשר לנאמר בכתבה).
בוקר בחניון האקליפטוסים. למרות השרב הכבד, קריר. שוב אני מוצא את עצמי בנקודה שאני יודע שחיות המזגנים (אלו שבעונה זו מתחילות להתעטש עלינו) לא יאמינו לי שיכול להיות מאוד נעים בחוץ. אמנם קצת יותר מדי אבק פחמים עבורי, ובכלל מין תחושת אי ניקיון כללית שכזו, אבל ניחא. אופטימיות באוויר. הכוונה אינה לעניין ההתנתקות. סתם אופטימיות רגילה של בוקר אביבי.
אפילו הבאתי משקפת. מה רע? נשב לנו תחת איזה עץ, נתבונן בעופות, אולי באמת נמצא איזה צבי מרחוק, נתפוס נחת בין חיות החול, מדורה קטנה, פינג'אן, כעך וזעתר שאספתי בדרך, באמת מה רע? מקסימום תיפול עלי ועדה מהכנסת, לא נורא.
הבנאדם עושה תוכניות, ואולוהים צוחק. שני אוטובוסים עם תיכוניסטים עמוסי הורמונים בדרכם להרוס לי את הבוקר. בינתיים, אימוני ירי מטחטחים בראש מדרום, וממעל נוסקים מטוסי קרב בקול מחריש אוזניים (לא, לא ציפיתי שיעשו את זה מעל העיר). והנה מגיעים האוטובוסים ושוברים אותי סופית. איזה חמישים ששים בני תשחורת רעשניים, ועוד פוסטמה אחת שצווחת במגאפון (אכן המורה). השקמה עבת הגזע שתכננתי עליה - תפוסה. ולהפתעתי, גם כשאני מתחיל לטפס על הדיונה - הם אחרי, קולניים להחריד כל חי שאולי היה נקרה בדרך. הנה, אבד כל סיכוי שאוהב את החול היום. אני סב על עקביי.
ב' כמו בעלי חיים
מדפדף בדפי האתר ומוצא כתבה מלפני כמה שנים על ניצנים, 'פיסת חוף לא מורעלת'. “החוף שלנו כבר בנוי, מכוסה בטון ומלט, נגוס במרינות, נבזז על-ידי חמדנים, מעוקל ומופקע מרשות הציבור", מסוכם שם העניין. “פיסת חוף אחת, בין אשדוד לאשקלון, הצליחה לחמוק מגורל דומה". והנה הצליחו לתפוס אותה בכל זאת, למרות כל החוקים, וכל תוכניות המתאר והשימור, כי לבולדוזר מס' 1 יש תוכניות אחרות.
לפעמים נדמה שהבולדוזרים רק חיכו להזדמנות על מנת להיכנס בגוש החולות הזה. נראה שמלבד "מלחמה כוללת", ההתנתקות הזו היא ההזדמנות הכי טובה שתקרה בדרכם בשנים הקרובות. מה שבטוח, הרבה חול יתנתק מהדיונות למשאיות של המתעשרים החדשים.
בינתיים החול רוחש חיים, בעיקר בלילה ומתחת לפני הקרקע. כשלושה טפחים מתחת לגובה פני החול, חם בלילה וקריר ביום. חיים פה גרביל החוף ותת מין מקומי של ירבוע מצוי (שזה משהו שנראה כמו הכלאה בין עכבר לקנגרו), וזוחלים, בהם הלטאה הגדולה בישראל (כוח אפור,שאורכו מעל למטר) , ושאר יצורים המותירים המוני עקבות בכל רחבי הפארק.
צבאים. אוכלוסייה יציבה. 'תא השטח' מחולק על ידי הכביש המוביל לחוף ניצנים: מצפון חולות אשדוד, בהם
פארק החולות, ומדרום חולות ניצנים. שמורת טבע וגם שטח אש (גם כן הברקה). בספירה האחרונה 95 פרטים, 30 מהם בחולות אשדוד.
בוסתנים. יש שם בחולות, כך מספרים, עצים שצומחים כך ששורשיהם במי התהום המאוד גבוהים כאן, וצמרתם מעל פני החול. את הדקלים רואים למרחוק, את הגפנים לא.
צבים. החול הזה, למרות מה שעושים לו רכבים מן הסוג הבלתי שוקע, בעיקר מגן על חוף הים האחרון שנותר טבעי ופראי, מהחופים החשובים בארץ להטלה של צבי ים, אם לא החשוב שבהם. רחוק ככל הניתן מן הבריות. הם בסכנת הכחדה עולמית, הצבים, והם לא המין היחיד.
ועכשיו באה הבומבה לניצנים. בומבה כזו, שלידה הבוםבמלה נראית כמו משחק בארגז חול. יבואו האנשים, ומכל ישוב (גם אם יוקם בפרדס ליד החול) יהיה נתיב לים. עוגנים עוגנים על קו הגלים. שלום ולא להתראות לרצועת החוף האחרונה שנותרה טבעית כאילו.
ג' כמו גמור
בכל פעם שאתם עולים על דרך כורכר, או שמים איפשהו 'מצע כורכר', לאיזה קארוואן או חניון נגמשים, תחשבו על זה שגם הכורכר היה פעם נוף. 3 רכסים לאורך החוף. כלום כמעט לא נותר מזה, ולא סתם מציקים הירוקים עם רכסי הכורכר האחרונים. כאן למשל חצבו את כל הרכס. עד למי התהום.
עוד כתבה שפשפשתי ומצאתי, למי שעדיין מחפש סיבה להגיע לטייל בחולות ניצנים, היא "הלגונה הכחולה של ניצנים". אלמלא היה מדובר גם בסוג של מזבלה זה היה יכול להיות אגם מדהים, למרות שאינו טבעי. מרכס הכורכר נותר שקע כורכר, ובשקע בריכות מי התהום. לאורך מאות מטרים בין שני הקירות הנישאים, מים חיים, וחיים שבאים למים, ושריקת שרקרקים מהדהדת.
ד' כמו די
שמישהו יקום ויאמר: די לישובים חדשים. זה בעצם גם מתחייב מהחלטת הממשלה לפיתוח בר קיימא.
די כבר להקים ישובים חדשים. נגמרה תקופת חומה ומגדל, הבריטים מזמן עזבו את הארץ. הארץ כבר גאולה, יש מדינה ליהודים, ומותר להשאיר לה גם קצת ארץ וטבע.
'רצף התיישבותי' היא תפיסה ארכאית, הגיע הזמן לחשוב על 'רצף אקולוגי'. גם במישור אדומים. אולי החברה להגנת הטבע אינה רק חבורת תמהונים שמעדיפים חיות ופרחים על פני בני אדם. חשבו לרגע על עמדתה: "זה הזמן לחזק את היישובים הקיימים".
ה' כמו הסברים
לפארק החולות יש אתר אינטרנט מפורט, עם מידע כללי על הפארק, על החי והצומח בו וההיסטוריה, והאקולוגיה והמאבק (הארוך) בתוכניות הבנייה ומה לא. וגם מידע מעשי על מסלולי טיול כולל שרטוטי מפות. השבוע נוסף באתר עמוד 'ההתנתקות והאיום על פארק החולות'. עם מידע עדכני, הסברים מפורטים ומצגת על משמעות האיום.
הגעתי לבית-ספר שדה שקמים, השוכן בארמון, בית ערבי מקסים הצמוד לישוב ניצן. אחלה נקודה להתחיל בה, ולאסוף מידע. שם הייתה נקודת העלייה לקרקע של קיבוץ ניצנים, ויש פה גם מורשת 48 לכל המתעניינים. את זה, לא לדאוג, לא יהרסו.
ז' כמו זיכרון
מה קרה לילד שנרדם בחול החם שיום אחד, לפתע, קם ונעלם. כמו החול.
לפנייה לכתב/ת 
הארץ גאולה. מותר להשאיר לה קצת טבע
צילום: גילי סופר
חולות ניצנים. צורה זועפת של אמא אדמה
צילום: גילי סופר
מומלצים
