"חיה בעבר, אין לי כסף להווה"

"אמא, למי לתת? בשביל מה לתת?", שואלת אותי בתי, שקיבלה החודש צו גיוס. היא לצבא לא תלך, נקודה. ולמה שתלך? מישהו עזר לה? מישהו עוזר לנו עכשיו? אם רק הייתה לנו אפשרות, מזמן היינו עפים מכאן, עוזבים את הארץ הזאת.  

אני ירושלמית, בת 38, אם חד-הורית לשלושה ילדים בגילאי העשרה. עובדת במשרה בכירה במשרד ממשלתי, משכילה, אקדמאית. עם הרבה שעות נוספות, אני מצליחה להגיע ל-4,200 ברוטו. מיליונרית אף פעם לא הייתי, אבל איכשהו הסתדרתי, עם עוד 1,500 שקל דמי מזונות שקיבלתי מהמדינה. הייתי מתמרנת, יכולתי להחזיק את הראש מעל המים, לשרוד. אבל אז ביבי הנחית את המכה והפיל אותי לקרשים: מי שמגיעה לרף של 4,100 שקלים בחודש - לא זכאית עוד לדמי מזונות מביטוח לאומי. 

אנשים אולי לא יבינו, אבל ההבדל ענק. לפני הקיצוץ הייתי יכולה לרשום את הילדים לחוגים. החלום הכי גדול של הילד זה טניס, הוא גם מאוד מוכשר. הילדה קנתה גיטרה קלאסית יד שנייה, אבל אני לא יכולה להמשיך לה את החוג. יותר חמור זה שהפסקתי את החיסכון ללימודים האקדמיים של הילדים. אני לא יכולה לקנות להם את ההווה ובטח שלא את העתיד. אנחנו כל הזמן נמצאים בזיכרונות העבר. 

אני נופלת בין הכיסאות, מרגישה תלושה מכל מה שקורה כאן, לא שייכת. אני צריכה לחטט בסלי אשפה כדי שיתייחסו אלי. כולם מדברים על המצב הביטחוני, אבל הדבר היחיד שמעניין אותי זה ללכת לעבודה בבוקר ולחזור בערב, כדי שלילדים יהיה מה לאכול. לבתי-הספר אני כבר לא יכולה לשלם, שלא לדבר על חוגים. הילדים שלי חיים בצנעה, מפחדים לבקש.

שר האוצר יכול לדבר עד מחר על צמיחה, להציג תחזיות ורודות ושקפים צבעוניים. אני לא מבינה מאיפה הוא שואב את השטויות שהוא אומר. הוא מעולם לא התייחס אלינו כבני אדם. הוא לא יודע עלינו כלום, בשבילו אני מספר סטטיסטי.

כשויקי קנפו צעדה, אני הייתי הקונטרה של כל מה שביבי אמר, על זה שצריך ללכת לעבוד. הנה, אני עובדת! ואני מרגישה פתטית. הגעתי עד אליו, והוא לא התייחס. הציגו לו אותי בתור דוגמה לאישה עובדת שלקחו לה את המזונות, וזה פשוט לא הזיז לו. וממילא אין לי זמן עכשיו לכל המלחמות האלה, אני צריכה לפרנס. אני צופה בו בטלוויזיה, ורואה את המפלצת של הילדים שלי. 

אני לא זכאית לכלום. לא סלי מזון, לא טיפולי שיניים. גם אין לי זכות להנחות בארנונה, שום דבר. ללשכת הרווחה אני הרי לא יכולה לבכות, כי אני עובדת, יש לי תלוש. שם מסתכלים על החוקים היבשים, איבדו מזמן את הרגישות. ומנסים לשכנע אותי לשלוח את הילדים לפנימיות. בחיים לא, על גופתי המתה! הילדים שלי לא יזוזו ממני. לי יש את הילדים ולילדים יש אותי. אין להם משהו אחר.

כבר עכשיו הילדים גדלים בלי אמא. אני שבה מהעבודה כל יום מאוחר, כשמחשיך במזרח ירושלים. אני משתדלת לשמור בבטן, לא לדבר בצורה קשה כל כך לידם. אבל הם מבינים הכל. נכון, זו אני שבחרתי להביא אותם לעולם. אבל לא בחרתי להתגרש, ולא העליתי בדעתי שאני לא אראה גרוש מאבי ילדיי. ועכשיו, צריך מן הסתם לטפל בהם. אבל איך אני מגדלת אותם? לאלו אידיאלים?

בכל יום אני מרגישה שאני הולכת ליפול. אני לא מבקשת צל"ש, רק קצת עזרה. המצב הקשה גרם לנו לעזוב דירה גדולה ולעבור לדירת 57 מטר רעועה. אתם יודעים מה זה בשביל ילדה בת 17, לישון במיטת קומתיים עם שני אחיה? חזרתי לתקופת המעברות. אפילו אז הייתי יכולה לשכור דירה גדולה יותר.

כבר לא נשאר לנו במה להיאחז. אני חייבת לכל העולם כספים, מוגבלת בבנקים. על מותרות אין מה לדבר. כל שישי-שבת אני שוברת את הראש, מאיפה להביא לילדים אוכל. אין לי מושג איך נעבור את הפסח, אני אפילו לא יודעת מה יהיה מחר.

הביאה לכתב: מירי חסון

מונולוג חמישי בסדרה