"בחור צעיר, על הרגליים כבר לא תלך"

ה-10 ביוני 2001 היה יום עבודה שגרתי לחלוטין. קיבלתי קריאה בקשר להיכנס לקיבוץ באזור קריית אתא כדי לאסוף ציוד בלאי ולהחזירו ל"נחושתן" בנתניה. העמסתי על המשאית צינורות באורך שישה מטרים, במשקל 600 ק"ג. בין בת שלמה לאליקים הבחנתי במראה שהסטנד של המשאית רוקד. כדי לחזק אותו, עצרתי בשוליים לפי כל כללי הבטיחות. במראה השמאלית, הרחק מאחור, ראיתי משאית מתקרבת. אבל הכביש רחב, חשבתי, התנועה דלילה והראות מצוינת. מה כבר יכול לקרות?

בעודי יושב בקבינה, פתחתי את ארגז הפעולה ושוב סובבתי את הראש שמאלה. הפעם ראיתי במראה בלוק ירוק, ואחריו - חושך.

בדיעבד התברר שנהג המשאית השנייה, שנסע עם 40 טון במהירות של 90 קמ"ש, פשוט נרדם על ההגה. הוא פגע במשאית שלי, העיף אותי 18 מטר קדימה, ריסק את הקבינה על מעקה הבטיחות. במכה הראשונה שברתי שש חוליות בגב. כתוצאה מכוח האנרציה עפתי מהחלון, שברתי כתפיים וצלעות. נהג אחר של החברה שלנו, שבמקרה חלף במקום, מצא אותי מוטל מחוסר הכרה על הכביש.

אחרי חצי שעה התעוררתי בתוך אמבולנס, מחובר לאינפוזיה. ראיתי את הרגליים מוטלות בצורה לא פרופורציונלית לגוף, ולא הרגשתי אותן. מבולבל לגמרי ניסיתי לקום, ולא יכולתי. הפרמדיק ניסה להרגיע אותי, אמר לי לשכב, הבטיח שהכל יהיה בסדר. בדרך לבית החולים היו לי קשיי נשימה. אחת הצלעות נשברה, חדרה לריאה וגרמה לדימום פנימי. הרגשתי שאני נחנק.

שמעתי את הפרמדיק אומר שחייבים לעצור בצד, כדי לנקז. אחת האחיות שאלה אם לתת לי מורפיום. בשום אופן לא, הוא אמר, זה עלול להאיט את קצב הלב. עצרנו, הפשיטו אותי לגמרי, הפרמדיק עשה חתך והכניס את הנקז כשאני בהכרה מלאה דרך הצלעות לריאות. מרוב הלם וכאב, לחצתי לו את היד כל כך חזק, עד שלא נותרה להם ברירה - הם נתנו לי מכה על היד ופתחו לי אותה.

ברמב"ם הצילומים גילו פגיעת גב קשה מאוד. בחדר המיון מלמלתי שאני לא רוצה ניתוח, אני רוצה ללכת הביתה. האחות שם, שקראתי לה "השטן", אמרה, "שמע, בחור צעיר, אולי ניתוח אתה לא רוצה, אבל על הרגליים אתה כבר לא תלך".

טבעת החברים משתחררת

מסתבר שאין שיקום פיזי ללא שיקום נפשי. אי אפשר אפילו להזיז אצבע מבלי שהנפש תהיה שלמה ותפנים את מה שקרה. בבית לוינשטיין יודעים את המלאכה: שיחות עם פסיכולוגים, ואם זה לא עוזר - תרופות של פסיכיאטרים. הכל כדי לשוב ולתפקד, עד כמה שאפשר. וכשאני אומר לתפקד, אני מדבר קודם כל על שליטה בצרכים. רבים לא יודעים זאת, אבל זו הטראומה הקשה ביותר של פגועי גב. קשה יותר מכיסא הגלגלים. זה נופל עליך כרעם ביום בהיר, ועם זה צריך לצאת לחיים.

כשלא חשים דבר, עשיית הצרכים הופכת למכנית: לפי גודל השלפוחית ורוחבה, רופא קובע כל כמה זמן צריך לעשות את זה. ואז, מחדירים צינורית דרך איבר המין ודרכה יוצא השתן ונשפך לשקית. זאת מעמסה אדירה מבחינה מנטלית. זה השלב שבו רבים נשברים. בעיקר כשהם מבינים, שכך זה יהיה מעתה ועד יום האחרון.

בשבועות הראשונים שאחרי התאונה, כולם סביבך. אתה מוקף משפחה וחברים בטבעת מאוד הדוקה. לאט לאט הטבעת משתחררת, אנשים ממשיכים לחיות את חייהם, ואתה נשאר לבד, עם בן-הזוג או רווק התלוי בהורים. וכך אתה מתמודד עם המצב הכל כך נורא. אתה כבר לא אותו אדם. אתה כבר לא מסוגל לעשות את שאדם רגיל מסוגל. עם הזמן, אתה לומד לחיות, מתחבר אוטומטית לאנשים מהסוג שלך, וזה קל יותר. השנתיים הראשונות שלאחר התאונה הן קריטיות. רבים מתפרקים ומפרקים מערכות יחסים. אם צלחת את השנתיים הללו, אם החזקת מעמד, ההמשך קל יותר.

במסגרת הניסיון להשתקם, מנסים גם למצוא עבודה. וזה בכלל לא קל. חכם וחריף ככל שתהיה, מסתכלים עליך - ורואים כיסא. אז חיים על קצבת ביטוח לאומי, שתמיד לא מספיקה. מחוץ לבית אתה אזרח סוג ב'. למרות החוקים והתקנות החדשות, מוסדות רבים עדיין אינם נגישים עבורנו. יותר מדי מדרגות, פחות מדי חניות, הרבה פעמים אתה מגיע למקום - ונשאר תקוע. אבל אין מה לעשות, ממשיכים קדימה. ונאבקים.  

אין דין ואין דיין

ומה עם הנהג שפגע בי, אתם שואלים? חודש שלילה וקנס, זה מה שהוא קיבל. לא עניין אותם שבניגוד מוחלט לחוק, הוא נהג ללא דקה אחת של מנוחה מארבע וחצי לפנות בוקר ועד אחת בצהריים. בדיוק כמו ש-80 ההרשעות הקודמות שצבר לא הדליקו אצל איש נורה אדומה. וגם עכשיו, כשאני בונה את חיי מחדש, הוא ממשיך לנהוג לו ברחבי המדינה, כאילו דבר לא קרה. זאת הבעיה בישראל, אין דין ואין דיין. מתחבאים מאחורי "הגורם האנושי". כשאין מטען חורג או ליקויים ברכב, הכל בסדר.

כל נושא התאונות בישראל הוא צחוק אחד גדול. אין חוק, אין הסברה, אין תרבות כביש. הרי מלמדים אותנו בגיל ינקות לחפף, להסתיר, "עזוב אותך, יהיה בסדר", כשבכל מקום נורמלי מלמדים מגיל אפס לתת זכות קדימה, להתנהג בחכמה, ביושר. כמי שטייל הרבה בעולם, אני יודע שאפשר לנהוג גם אחרת. 

תאונות הדרכים הן המכה האמיתית. אני לא נאיבי, אני יודע שאי אפשר לשנות את העולם ברגע, ובכל זאת מתוסכל בכל פעם מחדש. אתה מצפה לראות הקלה כלשהי, פחות הרוגים - יוק, משנה לשנה זה רק עולה ומתגבר, הולך ונהיה חמור יותר. ואתה כבר לא יודע איפה לשים את האצבע המאשימה. במה התרבות הישראלית שונה כל כך? האם אין לנו מספיק מלחמות, פיגועים, צרות צרורות?

היום, כמעט ארבע שנים אחרי התאונה, אני יכול בהחלט לומר שהשתקמתי. אני מתגורר עם רעייתי ברעננה, ליד בית לוינשטיין, לומד וחי מהקצבה. עם הרבה אימון פיסי, אני עוד חולם ללכת. האם אצליח? הרופאים אומרים שלא, אבל אלוהים יודע. ואני אמשיך להילחם.

בינתיים, באמצעים הדלים שיש לי, ויחד עם עוד כמה חבר'ה במצבי שהצטרפו, אני עושה כל מה שאפשר כדי לעצור את הקטל הזה - בבית לוינשטיין, בצבא, במשטרה, בפני כל מי שרק רוצה לשמוע. זה לא פשוט לחשוף פרטים אינטימיים מול אנשים, שמסתכלים עליך בצורה של רחמים. אבל על כל זה התגברתי. אם אוכל להשפיע ולו גם על אדם אחד, את שלי עשיתי.

מונולוג ראשון בסדרה