החשבון והנפש

האגדות מספרות, כי ברגעים האחרונים לחייו עוצם אדם את עיניו וכל תחנות חייו חולפות לנגד עיניו: ילדותו, נערותו, בחרותו, חייו הבוגרים, המשפחה, הילדים, העיסוק. תמונות סיום ורגעי סיכום.

כאשר היהודי האחרון יעזוב בקיץ הקרוב את גוש קטיף, מלא חימה וזעם, עטוף בבכי מר, תגיע שעת חשבון הנפש של התנועה הלאומית, בית"ר, הצה"ר, האצ"ל, תנועת החירות והליברלים. כל הגופים המגולמים היום תחת קורת הגג של "הליכוד". למעלה מ-80 שנה תנועה זו היא חלק בלתי נפרד מנוף התנועה הציונית, ולמעלה מ-25 שנה מובילה את מדינת ישראל, וברי הלבב שבין המוני חבריה חשוב שיעשו סיכום ביניים וחשבון נפש: ההיסטוריה כבר מספיק ארוכה כדי לדעת מי מבין המחנות הגדולים בתנועה הציונית צדק בדרכו. מי?

עם יד על הלב: התנועה הלאומית טעתה בחלק גדול מרעיונותיה, חלומותיה, אמירותיה ומעשיה. היא נישאה על כנפי דמיון וחלומות בלתי אפשריים, כאשר המחנה האחר, הפועלי, היה פרגמטי, עם שתי רגליים על הקרקע, ולא נתפס לביקורים שבועיים אצל המשיח. ולא שמחנה זה לא עשה טעויות.

עובדות: בחלומות הגדולים, במעשים הנכונים, טעה המחנה הלאומי מרות וקשות כאשר במשך שנות דור לגלג וגיחך על מעשה ההתיישבות בארץ ישראל, על מאות הקיבוצים והמושבים, על המאמץ לקבוע את גבולות המדינה העתידית עם גדרות היישובים. המדינה הקטנה שיש לנו היום היא פרי אותה התיישבות. טעה מנחם בגין כמנהיג מחנה זה, כאשר לא תמך נחרצות בכוונתו של דוד בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל, ושוב טעה כאשר לא מיהר לפרק את האצ"ל בירושלים מיד עם קום המדינה. הטעות הבאה הייתה בהתנגדות הקשה לשילומים מגרמניה, שבחלקם כוננו את המסד הכלכלי של המדינה שקמה, ושוב טעה כאשר ניבא נבואות זעם וחורבן על מדינת ישראל אם וכאשר, חלילה, תיסוג מסיני אחרי מבצע "קדש", בעוד בן גוריון (שהכריז על "מלכות ישראל השלישית") הבין את הצרות המזומנות לישראל והסתלק משם כל עוד רוחו בו.

טעות כנראה גדולה מכולם (ומשותפת גם למפא"י) הייתה לפרש את תוצאות מלחמת ששת הימים כהזדמנות למימוש חזון ארץ ישראל השלמה ולאמץ באיחור של שני דורות את חזון ההתיישבות. טעות הייתה גם לראות את ירדן, כבר ב-1948, כיישות זמנית, ולא להכיר בה ובמלכה, וטעות הייתה להתנגד להסדרי הביניים עם המצרים אחרי תום מלחמת יום הכיפורים שהובילו לחוזה השלום של בגין, טעות הייתה לטרפד תוכניות פיוס ושלום במשך השנים – כולל הפסקת האש במלחמת ההתשה – שהיום היו מתקבלות בזרועות פתוחות ובצהלות שמחה. הצעתו של דיין לסגת מתעלת סואץ? תוכנית רוג'רס? הלוואי שאפשר היה להחזיר את מחוגי השעון.

במאזן הזה אי אפשר ואסור שלא להזכיר שתי החלטות נועזות – השלום עם מצרים והפצצת הכור בעיראק – שתיהן זוהרות ובוהקות לחיוב בתולדות התנועה הלאומית.

כאשר יעזוב בדמעות היהודי האחרון את גוש קטיף, תגיע אולי שעה לסיכום ביניים וחשבון נפש. אבל בינינו? מי בתנועה הלאומית היום מסוגל לעשות זאת?