טיול לילי בוונציה

עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. עד ה-30 באפריל, אז הם מתכוונים לחגוג את יום המלכה באמסטרדם, הם מתכוונים לטייל בגרמניה, אנגליה, סקוטלנד, פריז, ברצלונה ופיזה.

את הפרקים הקודמים ביומן - ראו בסוף הכתבה.

_____________________________________________________

ונציה מתחילה בבית מספר אחד. מכל הבתים הוונציאנים, חלקם ארמונות על שפת התעלה, דווקא הבית הראשון (מספרית, לא על פי סדר חשיבות או סדר כרונולוגי) הוא בית רעוע ביותר. דלת עץ נמוכה ומרובעת, במרחק צעד מהמדרגה האחרונה בגשר שאני יושב עליו עכשיו. החלונות העליונים מחופים על ידי תריסי עץ מלאים – סגורים. החלון והדלת הנוספת ממוסחרים על ידי כמה שמות כתובים בגרפיטי רע. הטיח המתקלף חושף לבנים אדומות מתפוררות וחוטי חשמל חיצוניים מכוסים בצינורות פלסטיק מכוערים. אין שום

קישוט או אלמנט ארכיטקטוני אחר. הדבר היחיד העומד לזכותו של הבית הוא חלון שתריסיו פתוחים, ועל הזכוכית שלו מודבקת מבפנים מדבקה של צ'רלי בראון. זה והעובדה הבלתי ניתנת לערעור שהבית הוא בית מספר אחד.

בהעדר רחובות, או אפילו תעלות בסדר מסוים, ונציה היא מבוך של סימטאות, פיאצות קטנות, תעלות וגשרים, כמו כדור צמר שהחתול פיזר על השטיח. למעט כמובן התעלה הגדולה וגשר הריאלטו שחוצה אותה, שעומדים איתנים בלב כל אי ההבנה. כל מקום שהגעתי אליו כאן היה במקרה. השלטים רק מסבכים את העניינים ומפה, כך חשבתי, מונעת ממך להכיר את ונציה באמת.

זאת הסיבה שעכשיו, בשעה שתיים-ואני-לא-יודע-כמה בלילה, אני צריך למצוא את הדרך חזרה הביתה בלי לדעת ממש איפה נמצא הבית או איפה אני נמצא. אם הייתי מאד רוצה הייתי יכול לעקוב אחרי המספרים, כי בונציה לכל בית יש מספר, אבל אני נמצא בבית מספר אחד והבית שלי במספר אלף ומשהו, והייתי צריך להיות תבוסתן חסר תקנה כדי לחשוב שאני לא אמצא את הדרך מהר יותר בכוחות עצמי. בסך הכל ונציה לא גדולה, ואני גר ליד התעלה והערב נעים לטיול.

ימינה וימינה מכל מקום

חציתי את הגשר הקטן שישבתי עליו ואת הגשר הגדול יותר שהתחבר אליו לכיוון שממנו שמעתי קולות. הנה אני בכיכר סנטה מרגריטה. מוקדם יותר בערב הכיכר הזאת אמורה להיות שוקקת חיים, אבל בשעה כה מאוחרת היא נעזבה לשלטון בדלי הסיגריות, הליכלוך הקל והכסאות העומדים בערימה ליד הקיר. שלולית קיא היא עדות אילמת לכך שחבורת האמריקנים שראיתי מוקדם יותר עקבה בדייקנות אחרי ספר הטיולים שלה. למרות שכבר הייתי כאן, אני עדיין לחלוטין לא יודע איזה כיוון יוביל אותי למיטה. לכן כדאי שאקח שמאלה.

סימטה ברוחב בינוני ויחסית מוארת מובילה למזלג דרכים מול בית שדגל הקשת עם הכיתוב "PEACE" מתנופף בחלונו העליון. באיטליה, כך זה נראה, דגל

ההומואים והלסביות הולאם על ידי תנועת השלום. אני רק לא יודע עם מי הם אמורים להיות במלחמה.

אחרי כמה ימינה ושמאלה בסמטאות בלי שמות הגעתי לאוניברסיטה, ואם אני לא טועה לתחנת מכבי אש: ארבעה פתחים מוארים וסירות בהיכון על איזו תעלה עלומת שם. זה ממש טירוף – מכבי אש בעיר על המים. אור הפנס מוצא אותי כותב על גדת גשר מול חנות צילום לסטודנטים, שאני עוד זוכר מאתמול. המים בתעלה רגועים, רק ברווז צף מקשט אותם בטבעות קלות, ואפשר לראות השתקפות כמעט מושלמת של תקרת התחנה. קול צעקות שיכורים עמום מגיע מכיוון לא ברור ומתנגש בקול פכפוך המים שבוקע מתחנת מכבי האש, שלא נעים להודות אבל הוא נשמע כמו ניאגרה מתמלאת. כאן אני בטוח שכבר הייתי.

גשר שמוביל לפתח בית מעברה השני של התעלה, חנות ספרים עם מפות עתיקות של ונציה, חלונות ארוכים עם קשתות ועמודים עם עלי כותרת קורינתיים בראשם בבית שמתעקל עם התעלה. המים כאן שטוחים לחלוטין והסירות חונות ללילה, נשענות על עמודי עץ שנרקבים היכן שהם פוגעים במים. לא גונדולות מכוסות בלכה שחורה בוהקת עם ריפוד אדום לתיירים, אלא סירות עץ קטנות עם מנוע, מהסוג שאפשר לראות בכנרת או בירקון, שבאמת משמשות אנשים להגיע ממקום למקום. כל כך הרבה שקט. הרחובות בונציה יוצרים איזה שקט אקוסטי, שמאפשר בכל רגע להגיע לשקט כזה גם במשך היום. הוא נמצא פשוט ימינה וימינה מכל מקום שאתה הולך בו. שקט מהסוג שאני מפר בנגיעת העט בדף. אז אני אלך, כדי לא להעיר את השכנים.

פריצת דרך

אחרי שנבהלתי קצת ממסכה שארבה לי בחשכת חלון התצוגה של איזו חנות, הבחנתי בדוכנים הסגורים של

השוק שבצד הריאלטו, אלה שבמשך היום מוכרים את מיטב המוצרים למיטב התיירים. הריאלטו הוא הגשר המוכר והגדול ביותר שמחבר בין שתי גדות התעלה הגדולה, או כמו שניסחו זאת נערי חב"ד: "הצד השני – הצד של הסטודנטים". בטוח יש דרך מהירה יותר הביתה, אבל השעה מאוחרת והדרך היחידה שאני פחות או יותר יודע היא נתיב התיירים מכיכר סן מרקו.

לפתע קול רעש גדול. אוטובוס. אוטובוס לילי על התעלה הגדולה. זה ממש טירוף.

כמה רחובות מרווחים יותר ואינספור חלונות ראווה מוארים של מותגים נוצצים אחר כך, הגעתי למה שנחשב במדריכי הטיולים כאירוע המרכזי של ונציה – כיכר סן מרקו. הכיכר הגדולה שוממת לחלוטין. אין כל זכר להמוני התיירים שהיו כאן היום בצהריים וללהקות היונים שהם האכילו. אף אחד לא מסדר בצד את הכסאות והשולחנות, לאן כבר מישהו יכול לקחת אותם? האור היחידי על הכיכר בא מהנורות הקטנות, אחת לכל עמוד, שבכל חלון בשלושת הקומות של שלושת הבניינים שסוגרים עליה. בצלע הרביעית כנסיה מפוארת מעוטרת בפרסקואים בורים, עמודים רומים, קשתות גדולות ופסלי קדושים, הם בטוח קדושים, בראשה. מימין לה, חזית הארמון המשונה, שדוגמת המשבצות שלה נראית כמו פריצת הדרך, מאות שנים מוקדם מדי, לטפטים של שנות השבעים. והים, כמה שהוא מצליח להידחף.

רעש רם של גיהוק מתקרב לעברי ותופס לו כסא מרוחק. שתי שיכורות, שמדברות משהו שנשמע כמו רוסית, מפירות את נגינת הגלים. מכאן אני כבר אמצא את הדרך חזרה, עדיף בסמטאות ריקות.

____________________________________________________

הפרקים הקודמים: 

פרק 1: אצל ילה באמסטרדם , פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה , פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת , פרק 4: יום ולילה לבד בברלין , פרק 5: בעקבות בוב בהייד פארק , פרק 6: פרידה בחווה אורגנית , פרק 7: סיבוב פאבים ביורק , פרק 8: אני והעיר הגדולה , פרק 9: מטפסים על בן נוויס , פרק 10: מחשבות רצות , פרק 11: זעיר בורגני בפריז , פרק 12: כפר צרפתי-גלובלי , פרק 13: הקומונה הצרפתית , פרק 14: ברצלונה: הנה באה השמש.