שדרת החולמים
ד"ר שורנשטיין תקע יתד בקצה הרחוב וסלל את התחנה הראשונה בשדרת החלומות של תל אביב - גן החיות הציוני הראשון. אז קראו לה שדרות קרן קיימת, היום היא כבר נקראת על שמו של גדול הפנטזיונרים שחי במרכזה - דוד בן גוריון. טיול בין עבר להווה, בין ברונזה לנייר, בין קניון לים ובית משוגע
יש אנשים שסוחבים איתם חלומות לא ממומשים כל החיים. בהתחלה הם מפחדים להגשים אותם, אחר כך מתחלף הפחד בהרגל, ולאט לאט הוא תוסס ומחמיץ את הנשמה. הסוג השני של האנשים הם כאלה שמייצרים כל הזמן חלומות חדשים. חלק הם מגשימים, השאר עפים עם הרוח.
לפעמים, כל מה שצריך זה חוט כדי לקשור לו בקצה חלום. כמו בלון. רק כשהוא עף במעלה החוט אפשר לראות כמה שהוא גדול ואדום. קחו לדוגמה את הסיפור על גיבור
התרבות המקומי, הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין. אם יש לכם זמן לרקום פסיפס תל אביבי של חלומות ופנטסיות, תנו לו לתחום את השוליים.
בוקר אחד בשנת 1935 מגיע לארץ ישראל ד"ר מרדכי שורנשטיין. יחד איתו עושים עליה מאה ציפורים ושלושה קופים. שורנשטיין מתמקם ברחוב שנקין מספר 15, ופותח את חנות החיות הראשונה בארץ. "גן חיות", הוא קורא לה. רמז לחלום הגדול שלו. לפני שנכנס לעסקי המסחר היה הרב הראשי של קופנהגן. כאיש מאמין הוא בטח ידע שאם יחלום בנחישות, יצליח.
כעבור זמן קצר נודדת "גן חיות" לרחוב הירקון 63. הרוח מהים עוטפת את החצר רחבת הידיים ומכשפת את נפשו הסוערת של הדוקטור. הוא מצרף לחבורה זוג גורי אריות, זוג נמרים וזוג דובים הימלאיים. במקביל מאמצת את החצר קהילת עכברים רעבה. חייה של תיבת נוח על חוף ימה של העיר הקטנה לא אורכים זמן רב. בעידודם של השכנים יוצאים שורנשטיין וחבריו לגלות שלישית.
חלוצי העיר העברית פוחדים אמנם מעכברים, אבל מזהים באומץ את החזון. פרנסי העיר מגייסים כסף, ומעבירים את החיות לשטח בקצה הפרדס שעמד מאחורי שדרות קרן קיימת. במקום חנות
הם מגשימים את הפנטסיה של שורנשטיין, גן החיות הציוני הראשון.
שורנשטיין תקע יתד בקצה הרחוב וסלל את התחנה הראשונה בשדרת החלומות של תל אביב. אז עוד קראו לה שדרות קרן קיימת. היום היא כבר נקראת על שמו של גדול הפנטזיונרים של השדרה - דוד בן גוריון. בשלב מסויים נקרע החוט של הבלון של שורנשטיין. גן החיות עף ואיתו גם הפרדס, ובמקומם התנפחה בועה אחרת - קניון גן העיר. בגינה הציבורית שמאחורי הקניון נשאר פסל ברונזה קטן של הדוקטור. בשתי ידיו הוא אוחז גוזל של ציפורים. פסל שמנציח את החלום ושיברו. קשר מהוסס בקצה החוט.
נמר של נייר
בהמשך השדרה נרקם היום רצון קטן אחר למציאות. סדנה לעיצוב ופיסול בניירות ובעיסת נייר. הזדמנות נפלאה ללוש ולעצב משאלות כמוסות. שלוש שנים למדה ענת אורפז עיצוב ופיסול בניירות ובעיסת נייר בבית ספר גבוה לאומנויות בפלורידה. כשגמרה ללמוד, חלמה להביא את הבשורה הביתה. כעבור שנתיים הצליחה למקם את החלום שלה בשדרה, בין הפסל של שורנשטיין לבית של בן גוריון.
לא צריך להיות בוגר בצלאל כדי ליהנות מהסדנה. יש משהו בתהליך ובעבודה שמשמח, שמרגיע. אם רק תתנו
לאצבעות שלכם ללכת במקומכם, הן יקחו אתכם למקומות של הכרתם. המקור של המלאכה העדינה הזו במזרח הרחוק. הנייר היה החומר הכי נגיש וזול שאפשר היה לייצר ממנו רהיטים. אפילו בתים וסירות הכינו כך. האגדה מספרת שפועלים עניים היו יושבים בבתי המלאכה, ויורקים על כל פיסת נייר כדי לרכך אותה. אחר כך הדביקו בעזרת הרוק את הפיסות כולן. היום כבר לא יורקים. בשביל זה המציאו את הדבק.
המיקום של הבית של דוד בן גוריון נקבע בכוכבים. אם יש שדרה של חולמי חלומות, רק טבעי שהוא יהיה במרכזה. מי שרוצה ללמוד על חלומות וסיכויי ההגשמה שלהם, זה המקום הנכון לבקר בו. בית חרושת של תעשיית יש מאין. הכל נשאר שם כמו שהיה. חדרי המגורים, הספריה. פשטות שמייצרת עוצמה. אמונה שמגשימה משאלות.
משוגעים תרדו מהגג
ההמשך תלוי במצב הרוח. אפשרות אחת היא להמשיך עם השדרות עד הים, ולהתמכר למה שהוא יודע להציע. האפשרות השניה מזמנת עוד הצצה למוח חולמני וקודח, בדרך אל הים הגדול.
רגע לפני שעולים לככר אתרים (גוויה עזובה של חלום) פונים ימינה לרחוב הירקון. שם בבית מספר 181 עומד "הבית המשוגע". גחמה פרטית של אדריכל שוויצרי, פנטזיונר ומרדן. ליאון גנייבה, קוראים לו. הרבה שנים לקח לו לממש את היצירתיות המשתוללת שלו. התוצאה הסופית היא ללא ספק פרובוקטיבית. אנטיתיזה לשפה הארכיטקטונית של תל אביב. אי אפשר להתעלם מהקריצה לגאודי ולחללים המפתיעים שלו.
גנייבה השתמש בבית משותף רגיל ופיסל סביבו אמירה אישית של חומרים וצורות. במקומות מסויימים עוטפת
את הבית שכבת חומר לבנה שנראית כמו גלימת בד חנוטה. אולי בגלל זה זכה הבית לכינוי המטאפורי "הבית המשוגע". מחווה לכותנות המשוגעים של ימי הביניים.
לאורך הבניין כולו, מהקומה הראשונה ועד לגג, מטפסים עצי זית, הרדוף, שיחי קליסטמון. כולם ששייכים לנוף שלנו, לאדמה. אבל כשהם תלויים באמצע הבניין, בין שמיים לארץ, זה מצליח להפתיע.
הרבה מחשבה הושקעה בבית. גדרות מפורזלים, עבודות קרמיקה, תיבות דואר ומעקות מעץ מלא. אין סוף לפרטים שטיפחו. חדר המדרגות מרופד בשטיחים ובציורי קיר. גם בדירות עצמם יש קווים שמחברים את השטח הציבורי לפרטי.
לא חייבים לאהוב את הבית. לגור בו יכולים רק מעטים. אבל אי אפשר להתעלם ממנו. בברצלונה היינו עומדים בתור כדי לראות את הבית המשוגע שעל שפת הים תיכון.
איך עושים את זה:
- הפסל של ד"ר שורנשטיין: בגינה הציבורית שמאחורי גן העיר, מול בית מספר 5 ברחוב הדסה
- הסטודיו של ענת: שדרות בן גוריון 59, טל': 03-5220742 050-7101717
- בית בן גוריון: ש"ד בן גוריון 17, טל': 03-5221010, 03-5224925
- הבית המשוגע: רחוב הירקון 181 (משדרות בן גוריון פונים ימינה לרחוב לפני כיכר אתרים)
עוד טיולים בתל אביב:
לפנייה לכתב/ת 
