חוף ניצנים: ים של מוזיקה
צעירים עם רסטות לצד מבוגרים צבועי שיער ופריקים מהגליל לצד חבר'ה מגוש קטיף: עשרות אלפים הגיעו לפסטיבל בומבמלה השביעי, שנפתח בחוף ניצנים. רוחניות מצד אחד, הורמונים מצד שני, וגם חוף קסום והרבה מוזיקה טובה
על חוף הים, באמצע עיר האוהלים שצצה לה לפתע באזור ניצנים, ניצב אוהל כתום גדול ועליו שלט בולט: "מאהל ההתנתקות". "אל תדאג, אחי", אומר לי בעל הבית, שמיניסט מרחובות, "אנחנו לא קשורים לפוליטיקה. פה מדובר בהתנתקות הפוכה: מי שבא אלי לאוהל, מכבה את הסלולרי, מתנתק מהרדיו ופשוט מנקה את הראש. הדבר היחיד שמותר להכניס אצלי זה מצב רוח טוב – וסיגריות, מכל הסוגים".
פסטיבל בומבמלה שנפתח אתמול (ג') זו השנה השביעית, מזמן
לא מעט מחזות לא שגרתיים בנוף הישראלי. זהו המקום היחיד בו אפשר למצוא היום צעירים עם רסטות לצד מבוגרים עם שיער צבוע, חסידי ברסלב מרקדים לצד הומוסקסואלים מוצהרים. "מדובר במפגש תרבותי של קבוצות שונות", מסביר רוני טבצ'ניק, 40, טייס חיל האוויר לשעבר ואחד המארגנים. "המכנה המשותף של כולם הוא הרצון לצרוך תרבות ולבטא את עצמם".
קונדומים, יוגה וחול
הנוסחה פשוטה: מאות דונמים באזור חוף ניצנים הופכים לכמה ימים לעיר של ממש, המורכבת מכפרים רבים. כך למשל ניתן למצוא כאן את הכפר ההוליסטי, המציע לחוגגים הפעלות של יוגה, מדיטציה, וסדנאות דומות; כפר החופש, המציע טיפולים שונים לגוף, ממלכת הילדים עבור הדור הצעיר, ואפילו כפר תפילה ואהבה – המציע לציבור הדתי הפעלות מיוחדות לצד הרצאות של רבנים ברוח המקום. אבל מעל הכל מתנוססים הבמות השונות, המציעות ריקודים ללא הפסקה, וכמובן אתרי הקמפינג ומתחמי הלינה רוחשי הפעילות.
אותם מתחמי אוהלים מותאמים אישית לכל חוגג: ניתן למצוא כאן אתר לקמפינג משפחות, קמפינג הרפתקנים ואפילו מתחם ל"פשוטי העם" – שם הקוד שלהם לנודיסטים. למפונקים הוקם אפילו "מלון בומבמלה", המציע לינה באוהל מדוגם המוכן מראש.
"הגעתי לכאן במיוחד מהגליל, וזו השנה השנייה שלי", אומר יותם, 21, שהגיע עם קבוצת חברים. "כל אחד מאיתנו אוהב משהו אחר וכאן אנחנו יכולים למצוא את הכל. אנחנו נזרקים על החוף ומרגישים כמו בסיני, או בוודסטוק של הימים הטובים. לא צריך להביא כלום, חוץ מנרגילה", הוא אומר וממהר להוסיף בלחש: "וקונדומים. הרבה קונדומים. במקום כזה אסור לקחת סיכונים".
לא הרחק, סמוך לאוהל המדיטציה, עומדים מבוישים שני צעירים מגוש קטיף.
"אמרו לנו שאולי בקרוב האזור הזה יהיה הבית החדש שלנו, אז באנו לבדוק את המקום", הם שולפים בחיוך תירוץ אידיאולוגי לנוכחות שלהם במקום, "אבל האמת היא שאנחנו נפגשים כאן כל שנה עם חברים מתל-אביב ומנקים את הראש. מי שלא מעוניין בסקס, סמים ורוקנרול יכול למצוא פה שקט אמיתי, ים, ואפילו הרצאות רוחניות של ממש. לא הכל זה בנות ערומות, ואפשר באמת לגלות את עצמך מחדש".
לאחר כמה שניות שובר את הדממה אסף, אחד החברים מתל אביב, שאומר: "תלך אתה לחפש את עצמך. אני מחפש את הבנות האלה". האווירה כאן מזכירה בעיקר פסטיבלים מחו"ל. לאורך המתחם פזורים אינספור דוכנים של אוכל מכל הסוגים (גם כשר לפסח), דוכני מכירות של חפצים שונים, דוכן לאיפור גוף וכמובן מתחמים לשזירת רסטות. סמוך לשם ניצב בית כנסת, שמארח לא רק את החבר'ה הדתיים, וכמובן בית חב"ד, שדואג לאספקה שוטפת של מצות.
החיבור הישראלי האמיתי
"בומבמלה הוא המסר האישי שלנו", אומר טבצ'ניק, שיזם את הפסטיבל יחד עם אחיו וזוג חברים נוסף. "מבחינתנו זו התגשמות חלום. המקום הזה בא להראות שגם אם כולנו באים מרקעים שונים, החיבור בין כולנו הוא טבעי, ויכול להיות גם כיפי. זה המסר הבומבמלי. השאנטי מגיע מתוך הישראליות האמיתית".
טבצ'ניק דוחה את הביקורת הקבועה על פסטיבלים מהסוג הזה, שאומרת כי מקומות כאלה הם מתכון בטוח לחגיגות סמים בקרב הנוער. "קודם כל אנחנו פסטיבל רשמי ומתואמים עם המשטרה בכל הנושאים. יש לנו מאות שוטרים ומאבטחים בכל משמרת, וגם בלשים שעוסקים בנושא. מעבר לזה, הניסיון להדביק את השאנטי באופן אוטומטי לסמים, מוכיח שמי שאומר זאת, לא ביקר כאן. מי שמסתכל מהצד יכול לומר, 'תראו את כל הפריקים האלה, הם בטח עם סמים', אבל מי שבא לכאן הם לא רק צעירים, אלא גם משפחות, ובעלי מקצועות מכובדים".
"הגעתי לכאן לארבעה ימים והבאתי חצי מהבית שלי בתוך תיקים", מספרת שני,
בת 16, מרמת-גן, "אבל רק עכשיו אני מבינה שלא הייתי צריכה להביא כלום. מי צריך בכלל בגדים במקום הזה, חוץ מבגד ים?" לידה עומדות שתי צעירות, שמנסות ללא הצלחה להסביר לבחור מרעננה מדוע הן לא מעוניינות במסז'. כשהאיש מתייאש הוא הולך לכיוון כפר החופש, שם יוכל למצוא אטרקציות אחרות לאנרגיות שלו.
בימים הקרובים צפויים להגיע לפסטיבל כחמישים אלף איש. בינתיים החוגגים הרבים שאינם נמצאים ברחבות הריקודים או באירועים השונים מעדיפים להיזרק על החוף, או סתם לבלות עם החברה באוהל במשך שעות. "מפריע לי שאין לנו ממש פרטיות, כי האוהל שלנו צמוד לאוהלים אחרים, כאילו", אומרת יעל, שמגיעה לכאן מדי שנה עם החבר, "אבל מצד שני", היא מוסיפה לאחר כמה שניות, "אחרי שנעשן קצת – ואני לא מתכוונת לסיגריות – כבר לא ממש יהיה לנו אכפת".
לפנייה לכתב/ת 
