דת ההתנתקות
מדינת ישראל שאיננה בנויה על האתוס הציוני המכונן, תיקרע לבסוף בין "מדינת היהודים" ל"מדינת כל אזרחיה"
המשבר היותר עמוק שאנו ניצבים בפניו, הטורד את מנוחתי, איננו סבלם האישי של עקורי גוש קטיף. אינני ממעיט חלילה בחומרתו ובתוצאותיו הקשות, הטראומטיות, של המשבר הפרטי, המשפחתי והקהילתי. אף על פי כן, ואולי דווקא בשל השקפת עולמי כי טובת הלאום קודמת לטובת הפרט, והציבור קודם ליחיד, דווקא משום כך אין לי מנוח.
המשבר האמיתי והאסוני הוא משבר הציונות, ולמעשה מתן גט לתנועה זו שהרתה וילדה את מדינת ישראל. מסע ההתנתקות, כפי שמובל בשדה הלאומי, המדיני ובעיקר התקשורתי, מציין את סוף עידן הציונות כפי שנתפסה בעיני הוגיה ומגשימיה: ציונות התיישבותית, לאומית, ביטחונית ומדינית. עקירת יישובי חבל עזה ללא תמורה נראית לעין וללא אפילו מראית עין של שלום היא הטבעת חותם ממלכתי על "חזון" הפוסט-ציונות וניפוץ כל ערכיה.
אילו היו מגלים לעם היושב בציון את הסיבות שהביאו למהלך דרמטי זה (לחץ אמריקני אדיר, למשל), או אילו היו משרטטים לאן אנו הולכים ומה הרווחנו - לא הייתי מזדעק, גם אם לא הייתי מסכים. כל הדיבורים על היותנו "כובשים", על "גזילת מרחב המחיה" של העם הפלסטיני, על המאזן הדמוגרפי (כאילו שאם נסתלק מעזה לא יהיה רוב ערבי ב-2020 בין הים לירדן), על "שתי מדינות לשני עמים", על "צדקת האויב" ושיבת פליטיו וכדומה - כל אלה מנוגדים 180 מעלות לאתוס הציוני ולכל מה שהתחולל בעמנו ובמולדתנו במאה השנים האחרונות.
בהתלהבות דתית
ועדיין אין זה החמור מכל. מילא, יחיו אזרחים שלווים במדינת תל-אביב בלי ציונות ובלי ערכים לאומיים; מדינה מערבית אופיינית עם בעיות הגירה וכלכלה ופשיעה ותרבות, "ככל העמים". הזעזוע שלי הוא מכך שאני מזהה - מתוך קריאה בעיתונות והאזנה לתקשורת - כי ההתנתקות הופכת להיות ממש דת ומיתוס וחזון. אני שומע קריאות של מסע צלב והתלהבות - ממש כך - מהעלאת הכורת על החלום הציוני היפה שהתרקם בחממות הפורחות בחולות קטיף.
אני מזהה קולות גוברים והולכים גם באמצע המפה הפוליטית, החוגגים - ממש כך - את ההתנתקות! לדידם, "סוף סוף נבוא אל המנוחה ואל הנחלה", ויסור צלו של "הכיבוש המשחית". אליטות רוקדות על הגגות - ממש כך - ומחוללות סביב משיח דת זו ומחוללה - הלא הוא החוואי ש"רק הוא יכול". שרשראות הבולדוזר, אשר יזנק מלשכת ראש הממשלה מרופד בזרי דפנה, ינגסו עוד מעט קט בארמונה התכול-לבן של הציונות. קולות הנהמה שלהן ייבלעו בקול מצהלות תופי הדת החדשה, המנותקת מקרקע המציאות הציונית.
אינני טוען כי ההתנתקות נהגתה כדי לנפץ את ערכי הציונות. איני חושד במחוללה כי זמם למחות ערכים אלו ולסגת מכל ההיסטוריה שנטוותה פה, ואשר היה לו חלק חשוב בה. המציאות היא כי משנזרקה התוכנית לאוויר העולם, היא הפכה למשאת נפש לבעלי דעה, טור ועט בכל כלי התקשורת ובכל נתיבי ההסברה. הללו נרתמים להאדיר את דת ההתנתקות הזו,
שהפכה מטרה קדושה לעצמה, ברוח ניפוץ הערכים השיטתי המאומץ על-ידי חסידי עידן הפוסט. לדידם, החל מסע ארוך של השלכת משא הציונות, ונקודת האל-חזור קרבה והולכת, ובת-קול מהדהדת מחוות השקמים: "בתשעה באב תשס"ה החרבתי את מדינת היהודים", והקמתי מדינת אזרחים, אשר במוקד הוויתה: שיח זכויות.
מדינת ישראל שאיננה בנויה על האתוס הציוני המכונן תיגרר עד מהרה למלחמת תרבות על דמותה ועל נשמתה, ותיקרע בין "מדינת היהודים" ל"מדינת כל אזרחיה". ממשלה המְשִילה מעליה את מחלצות הציונות ומתהדרת במתניים צרות, נותנת את האות לפולמוס זה, הממתין כבר מאחורי כתלנו. האתוס הציוני הוא הדבק העיקרי שאיחד עד כה את רוב חלקי העם השוכן בציון. בהיעדרו, או בתחליפיו האזרחיים, טמון זרע הפורענות של פירוד מעמיק והולך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
