מסכת מכות

שוטרי יס"מ החטיפו השבוע מכות רצח לחרדים חסידי סאטמר בתוך בית הכנסת שלהם בירושלים. בתגובה לתמונות הקשות שנראו בטלוויזיה, מלמל בכיר במשטרת ירושלים משהו על כך שהתמונות לא מציגות את האירוע כולו. שוטר אחר, שהסניף יותר מדי חסמב"ה בילדותו, סיפר על חשש של השוטרים שאחד מחבריהם נחטף אל תוך הישיבה והמבצע כולו היה בכלל במסגרת של שחרור בני ערובה. עוד מישהו פירשן שבאמצעות הצגת התמונות הקשות בחו"ל מגייסים החרדים תרומות מתומכיהם.

ואנחנו, שלא תורמים לחרדים, ראינו בטלוויזיה שוטרים מתפרעים באלימות נוראה. אנחנו, צופי הטלוויזיה, ראינו שוטרים חובטים בחרדי שלא משתולל ולא מכה איש. אנחנו ראינו שוטר עטוי קסדה וחמוש באלה מכה בחמת זעם חרדי בתוך בית כנסת. גם בלי שום אסוציאציות, זה היה מחזה מבעית.

כיוון שמדובר רק בחרדים, ועוד כאלו המשתייכים לפלג זר ומוזר לרוב הישראלים, אפשר לנפנף את הסיפור לפח האשפה כדבר של מה בכך. כאילו מותר למשטרה לכסח במכות אנשים, שאינם אזרחים "מן השורה". כאילו מכות הן חלק מהעונש שהמשטרה מעניקה לנתינים, ולא אמצעי שנועד לשימוש מוגבל רק כשכלו כל הקיצין. הרי אלמלא הצילומים, הידיעה על אלימות שהפעילה המשטרה נגד החרדים אפילו לא הייתה צולחת את שולחן העריכה במהדורת החדשות. הם חרדים, זה לא כואב להם.

מדי יום המשטרה נוקטת אלימות יתר נגד מפגינים מכל הסוגים. יש מי שסבור כי נגד חרדים, ערבים ובקרוב גם נגד מתנחלים, אפשר להפעיל כוח מוגזם. הרי למי איכפת מכל עושי הבעיות האלה. יאללה מכות, יאללה.

לשוטר הבריון אני מציע אפוא לשים לב שהוא לא מצולם. אם הכית ערבי, זו תהפוך לתקרית בינלאומית וסמל לכיבוש האכזר – מה שיוביל למשפט והדחה. אם השוטר הסוטר צולם כשהוא מכה מתנחל או חרדי – העניין ייגמר מקסימום בקצין בודק, שיודיע כי לאור הנסיבות הוא ממליץ על הערה בתיק האישי.

שבוע קודם להתפרעויות המשטרה בירושלים, חשפה סיוון רהב-מאיר, כתבת ערוץ 2, תמונות של מאבטחים פרטיים בתוואי כביש חוצה ישראל, כשהם מפעילים שוקרים חשמליים נגד מפגינים חרדים. בתגובה לתמונות המדהימות ציינו במשטרת ישראל כי המאבטחים אינם רשאים להשתמש בשוקרים וזוהי עבירה על החוק.

אכן, עבירה על החוק. ולו אני חרדי, הייתי מתחבט בשאלה האם מוטב לחטוף מכת שוקר חשמלי מאנשים שעוברים על החוק, או שמא עדיף לחטוף נבוט בראש באופן חוקי לחלוטין משוטר. סוגיה במסכת מכות שאני שובר עליה את הראש כבר הרבה זמן: במה מרביצין ולמי אין מרביצין. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את נבוטו היטב ולא יצולם.

מי בא להפגנות

דתיים לא צריכים להתרעם על ש"רק דתיים באים להפגנות של הימין". הימין החילוני הוא קודם כל חילוני ואחר-כך ימני. משמעות הדבר: חילונים לא מרבים ללכת להפגנות, הם ודאי לא מרגישים בנוח בהפגנה שהאמנים על הבמה שרים שירים חסידיים ומישהו צועק תהילים. כשם שדתיים סרוגי כיפה לא משתתפים בהפגנות החרדים נגד חילול קברים, כך טבעי שחילונים ימנים לא יבואו להפגנה שנראית כמו הפנינג של בני-עקיבא.

במקום להתרגז, עדיף לראות את החצי המלא של הכוס. העובדה שבציבור הדתי יש מודעות פוליטית חזקה יותר צריכה להיות מקור לגאווה. בעוד שהשמאלנים (חילונים, רובם ככולם) רובצים בבית ומלאכתם נעשית בידי הימני שרון, הנה אזרחים דתיים מוכנים להשקיע זמן, מאמץ ומידה מסויימת של סיכון כדי לצאת ולהפגין.

ההפגנה היא קודם כל אירוע חברתי. ואנשים לא נוטים ללכת למסיבות בהן הם זרים. כן בהפגנות הופעות של השמאל תראו בעיקר חילונים אשכנזים ובורגנים, ובהפגנות תפילות של הימין – רק דתיים לאומנים. גם כשאני הולך לצעוק נגד, אני קודם כל רוצה לפגוש את החבר'ה.

לזכרנו

עזר ויצמן היה חברמן וגם אנחנו היינו חברמנים. אהוד מנור כתב "אין לי ארץ אחרת" וגם אנחנו חושבים שאין לנו ארץ אחרת. נעמי שמר כתבה "ירושלים של זהב" וגם אנחנו אוהבים את ירושלים. ועוזי חיטמן שר "אדון עולם" וגם אנחנו נורא קשורים למסורת. ממת למת, מנפטר ידוע למשנהו, אנחנו הולכים ומספידים את עצמנו. לא את ויצמן הטייס ואת אנשי הזמר שמר, מנור וחיטמן אנחנו מספידים, אלא את חלקם בליבנו. כל אחד מהם ופועלו הטביע בנפשנו ובזהותנו איזשהו חותם, ועם לכתם בזה אחר זה, אנחנו מספידים את החלק שלהם אצלנו.

יהי זכרנו ברוך.