מייצרים בישראל: כסף או ציונות?

אנשי עסקים ישראלים הם 'קוטרים' גדולים. כמעט מדי יום מגיעות למערכת ynet הודעות נזעמות מטעם ארגוני התעשיינים והסוחרים, המתלוננים על הבירוקרטיה, המקשה עליהם להקים עסקים ולנהל אותם, על הרגולציה הנוקשה, המסים הגבוהים, השביתות והשכר הגבוה שהם נאלצים לשלם לעובדים.

לקראת יום העצמאות בדק כתב ynet, תני גולדשטיין, האם התעשיינים ממשיכים לפעול בישראל כיוון שפה הם יכולים להניב את התשואה הגבוהה ביותר על ההון שהשקיעו, או שהם נשארים כאן מסיבות אחרות, ציונות, למשל. "הסיבה היחידה שהתעשייה נמצאת כאן היא הציונות", מצהיר מנהל איגוד תעשיות הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, צביקה ליברמן, "כל תעשיין היה מרוויח יותר אם היה מעביר את המפעל שלו לאיזושהי מדינה אחרת".

האם התעשיינים מעדיפים אידיאולוגיה על מחוייבותם למשקיעים שלהם?

"אני לא יודע. זאת שאלה מורכבת", אומר ליברמן. "ייתכן שהתעשיינים אינם 'מודים' בגלוי בחשיבות של הציונות בשיקולים שלהם".

"אנחנו הולכים מכאן"

ומה אומרים על כך התעשיינים? בספטמבר שעבר, על רקע השביתה הכללית במשק, הודיע מנכ"ל חברת פניציה ויו"ר התאחדות התעשיינים דאז, עודד טירה: "מדינת ישראל הפסיקה להיות מקום לעשות בו עסקים, ואנחנו הולכים מכאן. תעשו עסקים עם עצמכם".

בשיחה עם ynet השבוע, מנסה טירה להסביר מדוע פניציה עדיין כאן: "מה שאמרתי אז עדיין אקטואלי. היינו יכולים להרוויח הרבה יותר במזרח הרחוק, במדינות ערב, ביוון, בטורקיה ובמזרח אירופה. אנחנו עדיין כאן גם בגלל שבעלי פניציה הם יהודים מארצות הברית, שישראל חשובה להם, אבל גם בגלל התקווה שהמצב ישתנה ונוכל להרוויח יותר, בזכות הרפורמות במשק".

עודד טירה מחוייב לקדם את האינטרסים של התעשיינים, ותלונותיו הן חלק מהלחצים שמפעילים התעשיינים על הפוליטיקה והתקשורת. אין פלא שטירה מצייר את מדיניותו כסוג של הקרבה עצמית. תעשיינים אחרים, לעומתו, ששוחחו עם ynet על הנושא, סיפקו תשובות מורכבות יותר.

"סטף ציוני מאוד, אבל לא בגלל זה אנחנו כאן"

"כל הבכירים בחברה שלנו ציונים", אומר יעקב הרפז, מנכ"ל חברת ישקר, תשלובת מפעלי המתכת של התעשיין סטף ורטהיימר, "אצל סטף הציונות היא מניע מרכזי ועמוק. אבל ישקר מחזיקה מפעל בישראל פשוט בגלל שזה משתלם מבחינה עסקית". 

"היינו יכולים להרוויח יותר מזומנים במקום אחר", אומר הרפז, "גם במדינות שבהן השכר דומה לישראל, כמו קוריאה, המסים נמוכים יותר. אבל המוח היהודי שבישראל ממציא לנו את הפטנטים הכי טובים. כוח האדם כאן הוא האיכותי בעולם. העובדים הישראלים נאמנים למערכת, יציבים, שומרים על סודות מסחריים ותמיד אפשר לסמוך עליהם".

לאוטמן: "מרוב ציונות-שמיונות העסק כולו יקרוס"

חברת הטקסטיל דלתא-גליל העבירה את רוב אתרי הייצור שלה לחו"ל, והיא מעסיקה כיום כ-20 אלף עובדים במפעלים בירדן, מצרים, רומניה, הודו ועוד ועוד. עם זאת, החברה עדיין מעסיקה בישראל כ-3,000 עובדים, כולל ההנהלה, הניהול הלוגיסטי, מעצבי הבגדים, אנשי המחשבים והטכנולוגיה.

"השיקולים העסקיים תמיד יגברו על הערכים", אומר לאוטמן, "אם הייתי מעסיק כאן תופרת ב-1,000 דולר לחודש, במקום במקום להעסיק תופרת בחו"ל ב-70 דולר, הייתי פשוט לא חכם. בסוף, מרוב ציונות-שמיונות, העסק יקרוס ואני אפטר את כולם".

"עם זאת, בשולי השיקולים, יש מרווח שבו נכנסת גם הציונות. לחברות גדולות כדאי להעסיק את ההנהלה ואת צוותי פיתוח שלהן במדינות כמו ישראל, שבהן יש משאבים אנושיים איכותיים, גם אם הדבר מייקר ב-5% את עלות העסקתן. למה דווקא ישראל? אנחנו כאן כי אנחנו אוהבים את המדינה הזאת".

"כשהעברנו את מפעלי הייצור למדינות אחרות, מתחו עלינו ביקורת", אומר לאוטמן, "אבל בזכות ההחלטה שקיבלנו החברה המשיכה לצמוח, ההנהלה צמחה, וכיום היא מספקת אלפי מקומות עבודה לישראלים".

"האינטרס שלי הוא להשאיר את החברה בישראל"

בשנים האחרונות החלה גם תעשיית ההיי-טק להעביר רבים מאתרי הפיתוח שלה להודו. חברת התוכנה BMC, למשל, הקימה בהודו חטיבת פיתוח המעסיקה כ-800 עובדים, כשליש מעובדי החברה. גיוס העובדים בהודו התבצע על חשבון מקומות עבודה במרכזי הפיתוח הקיימים של BMC, בארצות הברית, בצרפת ובתל-אביב. זאת, למרות שהחברה לא הקימה את המרכז בתל-אביב, אלא זכתה בו כנדוניה כשרכשה את חברת התוכנה הישראלית "New Dimension".

"לא זו בלבד ש-BMC משלמת לתוכניתנים בתל-אביב שכר גבוה לאין ערוך מאשר בהודו, גם שכר הדירה על המשרדים שלנו כאן גבוה בהרבה", אומר דן ברנע, סמנכ"ל התפעול של BMC העולמית ובעבר מנכ"ל New Dimension, "אנחנו מוציאים על שעת עבודה של עובד שלנו בתל-אביב 45 דולר, ועל שעת עבודה בהודו - 17 דולר. הייצור בתל-אביב יקר גם מהייצור בצרפת".

"המשקיעים והמנהלים, שנפגשים אתנו בישיבות ה'בורד' של החברה, תוהים לפעמים מדוע אנחנו לא מעבירים להודו את מרבית הפיתוח, וחוסכים למשקיעים את העלויות".

אם היית מסתכל על החברה מבחוץ, כאנליסט, היית מסכים אתם?

"הייתי חושב שעדיף ש-BMC תעביר להודו כ-800 משרות פיתוח נוספות, ותשאיר רק 800 משרות במערב, כולל ישראל".

מדוע אתם לא עושים זאת?

"כיוון שחברה כמו BMC היא גוף גדול ומורכב, שיש בו אנשים שונים עם דיעות ואינטרסים שונים, והם מקימים דיונים ושיחות על עתידה של החברה, וכל אחד מביע בהם את עמדתו".

והאינטרס שלך בדיונים האלה הוא שהחברה תישאר בישראל?

"אני בהחלט אינטרסנט למצוא דרכים להחזיק כאן את החברה".

מדוע?

"האמת? מתוך דאגה לעתיד מדינת ישראל. אתה יכול לקרוא לזה ציונות. וגם בגלל שאנחנו, כחברה, נולדנו וגדלנו כאן, בחברת New Dimension. אבל בבקשה אל תבין אותי לא נכון: אלה הם לא הטיעונים שאני מעלה בישיבות ההנהלה".

מה אתה אומר בישיבות?

"אני מעלה טיעונים ענייניים ונכונים, הנוגעים לפעילותה העסקית של החברה, לאינטרסים שלה ולמיקסום רווחיה. אני טוען, למשל, שהעובדים בישראל נאמנים, יחסית, למקום העבודה שלהם, בשעה שבהודו החלפת מקום עבודה היא ממש מחלה".

"מעבר לכך, מצאנו דרך להתמודד עם הלחץ ולהפוך את הייצור בישראל לכדאי יותר עבור החברה: פתחנו סניף בפארק התעשייה בתל-חי. אנחנו משלמים בתל-חי דמי שכירות של דולר למטר, הרבה הרבה פחות מבתל-אביב. שכר העבודה בתל-חי זול יותר, העובדים מקבלים הנחות במס, והחברה מקבלת סיוע ממשלתי ממשרד התמ"ת. כתוצאה מכל אלה, עלות העבודה בתל-חי היא 27 דולר לעובד לשעה".  

"חשוב לציין, שגם האמריקנים מתמודדים עם קשיים דומים. עלות העבודה בארצות הברית היא כ-80 דולר לשעה, הרבה יותר מאשר בתל-אביב. אבל ב'בורד' של החברה יושבים גם הרבה אמריקנים, וגם הם מעלים טיעונים, למה להשאיר חלק גדול מהפיתוח בארצות הברית".

מה המניע שלהם?

"אני מניח שגם אצלם יש מניע סמוי של פטריוטיות אמריקנית. המגזר העסקי בארצות הברית מתמודד כיום עם לחצים כבדים של גורמים פוליטיים, שטוענים שזה לא פטריוטי לפטר עובדים באמריקה ולהעביר משרות למקומות אחרים, ושהתעשיינים צריכים להתאמץ להשאיר את הייצור בארה"ב".

האם אתה, ו'שותפיך' האמריקנים, מסוגלים לעצור את ייצוא המשרות להודו?

"אנחנו יכולים להאט את התהליך, לא לעצור אותו. הכלכלה מתנהלת לפי שיקולים עסקיים. יחד עם זאת, אני מאמין שבשלב כלשהו התהליך ייעצר בעצמו. רמת החיים בהודו ובסין עולה במהירות, הפער בינם לבין המערב הולך וקטן, ובעוד מספר שנים גם העבודה במזרח תתייקר, וייצוא המשרות כבר לא יהיה משתלם".

רייפמן: החברה מחפשת כסף, העובדים - ציונות

מנכ"ל חברת הטלקומוניקציה אמבלייז, אלי רייפמן, עלה לכותרות לאחרונה כאשר הצהיר ש'החזון חשוב לאמבלייז יותר מהמזומנים'. רייפמן, שהצהרתו הביאה עליו קיתונות של ביקורת בעיתונות הכלכלית, מדגיש כי ה'חזון' שדיבר עליו הוא החזון העסקי של החברה ולא חזונה האידיאולוגי של המדינה. "החזון הוא הכסף הגדול שנעשה בטווח הארוך, ובגלל זה אנחנו מייצרים בישראל", אומר רייפמן. "הייצור בישראל יקר ביותר ומאוד לא יעיל, אבל בטווח הארוך הוא המשתלם ביותר".

מדוע?

"אנחנו עם לא קל. בישראל כולם מנהלים. החברות שורפות כאן זמן יקר ורב על ויכוחים, וכל פעולה צריך לעשות פעמיים, כי כל אחד יודע הכי טוב, אז הוא מבצע את מטלותיו אחרת מכפי שנאמר לו. אבל אלה בדיוק היתרונות הגדולים שלנו. מלבד הכישרון והיצירתיות, ישראל היא גם הריכוז הגדול בעולם של כושר הישרדות".

"בכל פעם שמשתנים תנאי האשראי בטאייוואן ובדרום קוריאה, החברות שם קורסות בהמוניהן. בישראל, עם כושר האילתור וההישרדות המדהים שלנו, אנחנו יודעים להתמודד עם כל משבר. אנחנו מדינת הקומבינות. התלמידים, שממציאים את השיטות היצירתיות והמשוכללות ביותר להעתיק במבחנים, הם אלה שגם ימציאו את ההמצאות הגדולות של המאה ה-21".

"אני מאמין שבמאות הבאות, הגלובלזיציה תביא לכך שלכל מדינה יהיה מעין 'מקצוע': יהיו מדינות של יצרנים, מדינות של סוחרים, וכך הלאה, ואנחנו נהיה מדינה של היי-טק ותעשיות ביטחון. בגלל זה אמבלייז נמצאת כאן".

כלומר, אין שום קשר לציונות?

"בוא נדייק: אין קשר בין מיקומו של מרכז הפיתוח של אמבלייז לבין הציונות. הציונות מתבטאת בנושאים אחרים. ראשית, היה משתלם יותר לרשום את החברה בדלאוור כחברה אמריקנית, אבל היא רשומה כישראלית, מתוך ציונות נטו".

"שנית, כל אחד מעובדי אמבלייז, כולל אני, יכולים מחר בבוקר למצוא עבודה בשוק ההיי-טק האמריקני, להרוויח יותר ולחיות בסביבה מעריכה ומפרגנת יותר. אבל אנחנו כאן, וזאת ציונות". 

סלטי שמיר: "בא לי לעבוד כאן"

התעשיין היחיד שהתראיין לכתבה זאת ו'הודה' בפה מלא שהוא מייצר בישראל אך ורק מתוך ציונות הוא דווקא מנכ"ל סלטי שמיר, עצמון ראש. ראש, שמייצא חלק מהסלטים לאירופה ומושקע בנדל"ן בחו"ל, טוען שהיה מרוויח אם היה מחסל לגמרי את עסקיו בישראל.

"אני מוכר בחו"ל טוב יותר" אומר ראש, "היה עדיף לי למכור באירופה בלבד, ולייצר במזרח אירופה. הייתי משלם לעובדים פחות וחוסך עלויות בהובלה. אבל אני לא מתכוון לעשות כך".

מדוע?

"פשוט מאוד: בא לי לעבוד כאן. חשוב לי להמשיך להעסיק את החבר'ה שהשתחררו מהצבא. חשוב לי להמשיך להעסיק פלסטינים, וליצור בשקט את המזרח התיכון החדש".

"מלבד זאת, בענף המזון טוב שהמנכ"ל קרוב למפעל. אני צריך להריח את הסחורה ולהסתכל לעובדים בעיניים. ומבחינתי האישית, אני מרגיש גם מחוייבות וגם חשק להשאיר כאן את מרכז חיי. מין שילוב של ציונות, של הרגל ושל איכות חיים".

האם המשקיעים לא עשויים להפסיד מהערכים שלך?

"כשאתה מייצר במקום שאתה אוהב, שאתה מרגיש בו טוב, יש לך חדוות יצירה. בשורה התחתונה, הסיפוק שלך מייצר את הערך הגבוה ביותר".