קייטנת אל-קטיף
רעיון כפרי הנופש והנוער הפלסטינים בבתי גוש קטיף הוא כל-כך שמעון פרסי, שאתה רוצה לקום ולמחוא כפיים
הגיעה השעה להתוודות: אחרי למעלה מ-120 שנה עלי אדמות (יותר מ-80 שלו ולמעלה מ–40 שלי) אני מתחיל לחבב את שמעון פרס. זה לא קרה ביום אחד, יחסי אליו ידע מורדות ומורדות, אבל לאחרונה, עם שובו לשולחן הממשלה, שבה וניצתה חיבתי הישנה לאיש החזון והמעש.
על מה ולמה? על שבוויכוח ישיבת שרים אם להרוס את בתי גוש קטיף או להותירם על כנם (ויכוח שבו כפי שהבטחתי – איני משתתף ואין לי עמדה) אמר שמעון פרס את המשפט הלזה: "צריך להשאיר את הבתים כדי שישמשו כפרי נוער ונופש לפלסטינים".
האין זה נפלא? האם זה לא גאוני? הלא אופטימי החזון עד כלות? מכל הרעיונות של פרס, זהו אחד הנשגבים. רעיון כפרי הנופש והנוער הוא כל-כך שמעון פרסי, שאתה רוצה לקום ולמחוא כפיים למאסטרו. כל-כך מזכיר את חזון המזרח התיכון החדש, שגם אותו הגה והוביל שמעון פרס. האיש משוכנע שמכל הבחירות שבעולם, יבחרו הפלסטינים לשכן ב–22 היישובים המתפנים דווקא נופשים ונוער.
כי זהו שמעון פרס. הוא מאמין בטוב שבאדם. הוא סבור כי מה שאנחנו היינו עושים ב–20 כפרים הנופלים לידינו כפרי בשל – גם הפלסטינים יעשו. הוא בטוח כי הרצון שלו בשלום הוא גם הרצון שלהם. החזון שלו על כפרי נופש על חוף הים, הוא גם החזון שלהם. האופטימיות שלו היא אותה אופטימיות המנשבת אצלם. למה צריך להשאיר את הבתים? לא מסיבות תקציביות או ביטחוניות, סביבתיות או פרקטיות. רק בגלל הסיבה והייעוד המובהקים: פרויקט נופש ונוער. קייטנת אל-קטיף.
פרס לא מעלה בדעתו שההתנחלויות המפונות עלולות להפוך לשיכוני משפחות המתאבדים, או לחלופין למחנה אימונים של החמאס, או סתם סיבה טובה למלחמת כנופיות על השליטה ביישובים המוריקים. האיש הזה שראה כבר הכל, לא מאמין שהיישובים עלולים להפוך למשהו אחר ממה שהוא מייעד להם. ככל שתוכניות הנסיגה גדולות יותר, כך האופטימיות של פרס כובשת יותר. איך אפשר לא להעריץ אותו?
מי פה האתרוג?
פרשן ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' אמר באיזה כינוס שצריך לשמור על שרון כמו ששומרים על אתרוג: "שרון הוא היחיד שיכול לעשות את ההתנתקות, לכן אני חושב שצריך לשמור עליו כמו על אתרוג, גם עם קופסה אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן, לפחות עד תום ההתנתקות". הקהל השמאלני מחא כפיים בהתלהבות.
יש טענה ותיקה נגד אמנון אברמוביץ' על כך שהוא מביע את עמדותיו השמאליות (בחן לא מבוטל) בשבתו כפרשן "אובייקטיבי" בחדשות ערוץ 2. הטענה בעלת משקל, אבל היא מתגמדת לנוכח עדותו של אברמוביץ' באותו כינוס. כאן כבר לא מדובר על עמדה פוליטית שמתחזה לפרשנות, אלא על עמדה פוליטית העומדת בסתירה לפרקטיקה העיתונאית שהוא מחויב אליה. אם תפקידך כעיתונאי מדווח להביא סיפורים שאינם מחמיאים לראש הממשלה, אתה לא יכול לשמור אותם עד לאחר ההתנתקות, כדי לא לפגוע במהלך.
הוא ישמור על שרון כמו אתרוג?! אל תצחיקו אותי. אחרי ההצהרה האנטי-עיתונאית של אברמוביץ', שרון הוא זה שצריך לשמור על אברמוביץ' ממש כמו אתרוג, בקופסה, בספוגית, בצמר גפן ובצלופן. עם אויבים כאלה, הוא לא צריך ידידים.
לחיי הוויכוח
בערב יום הזיכרון לשואה צפיתי משתאה בוויכוח בערוץ הכנסת בין טומי לפיד לבין הרב ישראל מאיר לאו בענייני אמונה. האם יש אלוקים, ואם כן, איפה הוא היה בשואה, ומה אמר ראסל ואיך מסתדר המדע עם האמונה, ואם הוא היה למה הוא לא הציל שישה מיליון.
פתאום חזרו אליי המילואים. באבחה אחת צפו ועלו לנגד עיניי שעות של שמירה משותפת עם החילוני הסמוך. פתאום חזר אליי במלוא תפארתו גיל 16 בישיבה התיכונית ובסמינר של גשר. שני אנשים מבוגרים ונכבדים, הרב הראשי של הדתיים והרב הראשי של החילוניות, מתקוטטים בערימה של קלישאות שנשחקו עד דק. אני מודה שמרוב השתאות אפילו לא קלטתי איזשהו טיעון. רק ערימת משפטי החובה בוויכוחים העתיקים בין אדוקים לחופשיים, השיבו סומק ללחיי.
ממש ניתן היה לנחש מראש את הטריק הבא של ראש "שינוי", כמו את תשובתו של הרב ולהפך. אז איזה זכות יש לנו על הארץ בלי אמונה, אה? ומי אמר לך שהאמונה שלך צודקת ולא אמונה אחרת, הא?
לחיי הרטרו, לחיי הסבנטיז.
מומלצים
