מי כאן סוציאליסט?
את ההבדל בין "סוציאליזם" לבין "קפיטליזם רחום" אפשר להעביר בקוף של מחט
עמיר פרץ פתח במערכה שתכליתה
להביאו לראשות מפלגתו ומשם – לראשות הממשלה. הצד המפתיע באסטרטגיה שלו הוא בהירותן היחסית של עמדותיו. פוליטיקאים מפוכחים נוטים לערפל את השקפותיהם או שמלכתחילה הם חפים מהשקפת עולם כלשהי, ואילו פרץ מודיע כי הוא דוגל בשיבה לגבולות 67' וכי הוא – הקשיבו היטב – סוציאליסט!
תוואי "הקו הירוק" מסומן במפות, אבל גבולות הסוציאליזם מטושטשים עד מאוד. פרץ צריך לחדד את מסריו, אם כי גם עתה הוא הנחרץ שבין מתחריו על הנהגת מפלגת העבודה. את מובהקות מסריו הוא חייב לאריאל שרון, שגזל את מובהקותו של אהוד ברק. ברק ורמון הגו את הנסיגה החד-צדדית ושרון גזל את זכות היוצרים שלהם ומבצע את תוכניתם הלכה למעשה. במה יתבדלו ממנו כעת?
לפני שבועות אחדים הצגתי את השאלה "מהו סוציאליסט" לקבוצה של אנשי פרלמנט צרפתים. הם ביקרו אצלנו במסגרת המאמצים שעושה ארצם כדי להתפייס עמנו. הפרלמנטרים הוותיקים גיחכו למשמע שאלתי, ואחד העלה מזכרונו סיפור: בסוף שנות ה–80 הכריז מישל רוקאר, ראש הממשלה, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, כי בכוונתו להלאים את מחצית העסקים הפרטיים הגדולים. בתגובה פרסם בן שיחי מאמר בבטאון המפלגה, ובו תקף את רוקאר על פשרנותו ואף פקפק בנאמנותו לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. לו היה נאמן למשנה הסוציאליסטית, כתב בן שיחי, היה מלאים הכל ולא רק מחצית. עכשיו הוא לועג לשגיונות נעוריו, מפני שההלאמה נכשלה כשלון חרוץ ושנים ספורות לאחר מכן הוחזרו הנכסים המולאמים לבעליהם.
כל המשתתפים בשיחה נמנו וגמרו כי היום "סוציאליסט צרפתי" אינו אלא מי שדוגל בצדק חברתי ותומך בהידוק הקהילה האירופית. אני משער שחבורה של פרלמנטרים סוציאליסטים מבריטניה או מגרמניה הייתה משיבה על שאלתי בדומה. את ההבדל בין "סוציאליזם" לבין "קפיטליזם רחום" אפשר להעביר בקוף של מחט.
הסיבות לכך הן בראש ובראשונה ניצחונה הגורף של כלכלת השוק ומותם של הרעיונות החברתיים הגדולים בסערת המאבקים העקובים מדם של המאה הקודמת. באוטופיות שנותרו לפליטה מחזיקים כמדומה רק הדתיים הפונדמנטליסטים. האוטופיות שלהם הן רטרואקטיביות: עולם המחר שהן מציירות הוא האתמול המטוהר משיקוצי המודרנה. אתמול בדוי. כל שאר ההשקפות החברתיות נעות בין כלכלת שוק קיצונית לבין כלכלת שוק פשרנית, ובין סובלנות רחבת-לב לסובלנות קמצנית. כל הממשלות בעולם המפותח פוסעות במסלול האמצעי.
עובדה זו מכבידה על האזרח בבואו אל הקלפי. הביטוי "כל הפוליטיקאים אותו דבר" משקף מבוכה שבה מתחבטים מטוקיו ועד לונדון. הפוליטיקאים מכוונים אל מרכז המפה, מפני שסביבו מתקבצים רוב המצביעים, והאזרח מחליט בהשפעת זהותו האתנית ובהשפעת אישיותם של המועמדים. רק בתקופות של שבר עמוק, המתרחש לעתים נדירות, אפשר לנצח בבחירות על סמך מצע בהיר. ייתכן שנסיבות נדירות כאלה מתרחשות אצלנו עכשיו ועמיר פרץ זיהה אותן.
הוא חש כי הפערים הסוציאליים שהתרחבו בעשור האחרון, וביתר שאת בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר, מחלצים את המצביע ממועקת האמצע. אם פרץ ונתניהו יהיו היריבים העיקריים, הרי שהחלופות יהיו ברורות: מצד אחד איש כלכלת השוק מעוטת הרחמים, שהוא גם "נץ" בהשקפותיו המדיניות, ומצד שני איש שראש מעייניו הוא הצדק החברתי, והוא גם "יונה" צחורת כנף.
מומלצים
