ניו זילנד אהובתי

אז הכל התחיל בצורה הכי בנאלית: נמאס לי מעבודה, נמאס מהפיגועים. חיפשתי קצת שקט ושלווה. התפטרתי מהעבודה, עזבתי את הדירה התל-אביבית וקניתי כרטיס פתוח לשנה לניו זילנד. שני חברים הצטרפו לתחילת המסע, להלן: מאיה ואורן, את השאר הכרתי תוך כדי תנועה.

נחתנו באוקלנד באי הצפוני, כתחנת מעבר לפני הטיסה לאי הדרומי. בערב

 הראשון גילינו את האמת המרה על הניו-זילנדים - הם אוהבים ללכת לישון מוקדם. אפילו בערים הגדולות הרחובות מתרוקנים לקראת עשר בלילה. חיפשנו מקום טוב לאכול ורשמנו לעצמינו לקח נוסף - מי שבררן מידי, יגמור רעב או עם צ'יפס קר במקדונלד'ס. וִדֵּאנו שאורן שינן את הלקח והלכנו לישון, מתנחמים בשוקו חם עם מרשמלו ממקדונלד'ס.

מסענו באי הדרומי, התחיל על צד שמאל. כי ככה נוהגים שם - בשמאל הדרך, וגם כי גילינו שהחברה ממנה שכרנו אוטו עוד בארץ, פשטה את הרגל.

זהירות על המיתוס

חברים, אני מצטערת, אבל נראה לי שכל עניין הפינגווינים בניו-זילנד הוא פיקציה. לא זכיתי לראות ולו פינגוין אחד. מה לא עשיתי, עברתי על כל נקודה בקטלינס, חיכיתי בדממה (כי הם פחדנים), הסויתי את עצמי (כי הם ביישנים) ובעיקר פגשתי הרבה אנשים שטענו ש"הרגע, ממש הרגע פיספת כמה...". עד שבסוף הצטרפתי גם אני לעדר והודעתי לכל מי שרק היה מעוניין שראיתי כמה פינגוינים "ממש חמודים, אבל תלכו בשקט כי הם נורא פחדנים". זהו, את שלי עשיתי. תרמתי להעצמת המיתוס הפינגויני. כבוד.

בוונקה הדרום מערבית יש שתי אטרקציות עיקריות: Puzzling World ובית הקולנוע שלהם. התחלנו בקולנוע. הגענו לקיוסק קטן בפאתי העיר וקנינו כרטיסים לסרט עלום, שלא שמענו עליו "Team America". המראה הראשון של הקולנוע מבפנים באמת מפתיע. ומי שמתכנן להגיע ולא אוהב ספוילרים

 שיעבור לפיסקה הבאה. מדובר באולם לא גדול ודי ישן שמאוכלס בספות וכורסאות שנראו כאילו הגיעו היישר משוק הפשפשים. כל כורסא וספה שונה מהשנייה. אין מקומות מסומנים והראשונים להיכנס זוכים במקומות הטובים יותר. אפשר להכניס אוכל ושתיה וההרגשה הכללית היא של סרט בבית רק על מסך ענק. מקסים. בהפסקה שווה לרוץ החוצה ראשונים, כי במקום נאפות עוגיות ענק, חמות מהתנור בטעמי גן עדן והמספר מוגבל. הסרט, דרך אגב, התגלה כאחד המצחיקים.

למחרת נסענו ל-Puzzling World. מעין מוזיאון שמתמחה בתרגילי מחשבה, טעויות אופטיות ובאופן כללי אוהב לשחק לך בחושים. זה לא תמיד נעים, אבל מרתק. מתחילים באולם הכניסה שמלא במשחקי מחשבה והגיון שמוכיחים לך שאתה לא כזה חכם כמו שאמא שלך טענה כל השנים. יש שם אולם מלא בתמונות תלת מימדיות של פרצופים מפורסמים. לכל נקודה שלא הולכים בחדר, נראה כאילו הם עוקבים אחריך בעיניים. מספיק כדי לפתח פחד רדיפה אצל כל אדם שפוי. השיא הוא החדר המשופע. נכנסים לחלל שהריצפה שלו משופעת בזוית חדה, אבל שאר ה"תפאורה" מיושרת בהתאם, כך שהריצפה נראית ישרה. כדי להתאזן ולא ליפול חייבים לעמוד במאונך לריצפה, ויש עוד כל מיני טריקים כמו שולחן באולינג שנראה כאילו הכדור שעליו מתגלגל למעלה ומים שנוזלים במעלה צינור. שווה להסתגל לסחרחורת ולעבור על הכל.

אחת האטרקציות הגדולות בעיירה קייקורה היא שחייה עם דולפינים. הגענו וגילינו שהביקוש גדול וצריך להזמין חודשים מראש. כדי לא להציק לדולפינים, נקבעו חוקים נוקשים ומספר השחיינים ביום הוגבל. התמזל מזלינו והתווספנו לקבוצה שיצאה בחמש וחצי בבוקר. כן, לפעמים לקום בחופשה בחמש בבוקר נחשב מזל.

עלינו טרוטי עיניים על סירה וקיבלנו קצת הסברים. הדולפינים אינם מאולפים

 ולא מוגבלים ולכן המשימה הראשונה היא פשוט למצוא אותם. שטנו בערך שלושת רבעי שעה בקור מקפיא עם חליפות צלילה שקיבלנו וסנפירים. הפעם הראשונה שנתקלים בחבורה של עשרות דולפינים שוחים במים לא תישכח במהרה.

תשכחו כל מה שראיתם בדולפינריום כשהייתם קטנים. מדובר בדולפינים מסוג "דאסקי" שידועים בקפיצות וב"פליפים" שהם עושים. הם משועשעים מאוד מהסירה ומתחרים איתה. כדי לתקשר איתם, צריך לצלול כמה שיותר עמוק במים, לשחות במעגלים ולהשמיע קולות. אחרי כמה דקות, כשהם מבינים שעוד בקבוצה אנושית שמשמיעה להם קולות דבילים, הם מתרחקים ואנחנו עולים על הסירה ושטים בעקבות הדולפינים כדי לעשות מעצמינו (שוב) צחוק.

המדריך ברק

אחרי כמעט חודש בו העברנו כל לילה במקום אחר, הרגשנו צורך להשתהות קצת יותר ועצרנו לכמה ימי מנוחה בנלסון. יצאנו לתור את אייבל טזמן. איזור מדהים שניתן לראות ברגל או בשיט בקיאקים.

בחרנו באפשרות השנייה ויצאנו לטיול של חצי יום. מפקד המשימה היה ניו-זילנדי מכור למסטיקים שצריך בדחיפות מרשם לרטאלין ויותר מהכל הזכיר לי מדריך בנוער העובד. הצמדנו לו את הכינוי "ברק". אחרי שיוט של חצי שעה, עצרנו בחוף מבודד מהמם ביופיו וברק הכין לנו תה וארוחת צהריים. העברתי את היום בין הנזיפות של אורן שאני "לא זזה", הסיפורים המרתקים של ברק וחופים שוממים ומדהימים. אין ספק, אחד המקומות היפים שנתקלתי בהם בניו-זילנד.

צמות או לא להיות

בוולינגטון, עיר הבירה של ניו-זילנד, נתקלתי במספרה של דרום אפריקאיות.

 "צמות" פסקתי. "זה ילדותי, זה כבר לא לגילך" טענה מאיה. "מה זה השטויות האלה?", אמר אורן שניחן בקצת פחות טאקט. לא עזר להם. שבע שעות הפקדתי את הראש המסכן שלי בידיהן והרבה כסף. שבוע הסתובבתי עם כאב ראש. אבל גם עם צמות!

פיסגת הטיול

לאחר חודש וחצי של שיכרון חושים, מאיה ואורן היו צריכים לחזור לארץ הקודש. נפרדנו בדמעות ואני שמתי פעמיי ללוכמרה לודג' בו העברנו כבר כמה לילות. המקום נמצא בצפון האי הדרומי, קרוב לפיקטון, באמצע הטראק "קווין שרלוט". אין אליו מעבר של כלי רכב ודרך הגישה היחידה היא בעזרת סירה (או הליכה של כמה שעות, כשאת התיקים אפשר לשלוח בנפרד בסירה). החלטתי שזה המקום המושלם להתחיל בו את הטיול בגפי וכיוון שאין מילים לתאר אותו בלי לעשות לו עוול, כדאי שקודם תציצו בתמונות באתר שלהם: (לחצו כאן).

גן עדן עלי אדמות. המקום בנוי במעלה הר שמשקיף על החוף. קצת יותר גבוה, ממוקם הג'קוזי. שני דולר ניו זילנדי לבן אדם והג'קוזי שלכם בלבד לחצי שעה.

כשמגיעים, צריך קודם כל להניח את התיקים בחדרים, לקחת מאפין שוקולד

 מהסלון (שני דולר ניו זילנדי גם הוא), לשכב על הערסל ורק להירגע. שעה בערך לנשום, להריח ולהרגיש. אחרי ההתאוששות אתם מוכנים לסיור. פשוט לוקחים מפה שמסופקת במקום ובודקים את האטרקציות מסביב - נופים וערסלים זוגיים מפוזרים בכל היער, Punga People (יצורים שמפוסלים בגזעי העצים) וחיות ידידותיות. מתי בפעם האחרונה ליטפתם כבשה?

בערב לוקחים פנס ובודקים את האצות הזוהרות במים ואת התולעים הזוהרות בשביל מעל הג'קוזי.

בין לבין, משאילים קיאקים מהמקום (בחינם, בחינם!) ושטים לצד השני של המפרץ. לא שוכחים לקחת שקית ניילון גדולה ולאסוף צדפות לארוחת הערב.

מזל סרטן

היינו שבעה אנשים מכל העולם בצוות העובדים של הלודג' וגרנו במעלה הגיבעה במקום שקראנו לו "Tree House" - בית מעץ, בעל שתי קומות, שנבנה בתוך העצים. אנחנו, בניגוד לאורחים, פונקנו גם בטלויזיה ומבחר סרטי די-וי-די. היתה לנו מקלחת משלנו, מטבח משלנו והווי רק שלנו. לקח לי שבוע בדיוק להפוך לילדת טבע ולהתרוצץ במכנסי שלושת רבעי עם מכשיר ווקי-טוקי בכיס וכפכפי אצבע. נעה בין ליווי אורחים מהסירה להאכלת במבים צעירים מבקבוקי חלב. אוספת ביצים מהתרנגולות וקוטפת עגבניות שרי בגינה לארוחת צהריים.

כשהיינו בקייקורה, כל המסעדות פירסמו את ה- Crayfish שלהם באותיות

 קידוש לבנה. החלטנו לטעום, כשגילינו שמדובר בחוויה של כ-150 שקלים לאדם. לא להתפתות ולנסות את הצ'אודר (מין מרק סמיך) של הסרטן הזה שהוא הרבה יותר זול. אנחנו התפתינו ונפלנו.

יום בהיר אחד יצאו שיין, בעל המקום, ודינו (אחד העובדים) בסירה וחזרו עם שני דליים ענקיים מלאים ב-Crayfish. קיבלנו שניים, בחינם. הראשון בושל במים רותחים, פורק והוגש עם חמאת שום. האומלל השני חיכה כמה ימים במקרר אחריהם נצלה כהלכה על הברביקיו עם רוטב צ'ילי וסויה.

הצעה מפתה ופרידה

עבר חודש, נפרדתי בדמעות מלוכמרה ומכל החברים ויצאתי לכיוון אוקלנד לראיון עבודה, לא לפני שקבעתי עם כולם לחגוג באוקלנד את חג הפסח (לא שהם יודעים מה זה פסח, אבל לחגוג הם אוהבים ומגורים חינם באוקלנד לא הולך ברגל).

כולם החזיקו לי אצבעות והתפללו בשבילי. שתי דקות אחרי שהתקבלתי לעבודה התחילו הספקות. עוד מעט מתחיל חורף... אני לא מכירה אף אחד בעיר... והגעגועים הביתה, אוי הגעגועים. אז חזרתי. לא בטוח שזה היה הדבר הנכון לעשות, יש לי רגעי חרטה וכיסופים. בינתיים אני כאן, לשנה הבאה בלוכמרה הקסומה.