אחרי שתמו מילים מלב

"הימים הנוראיים" של מדינת ישראל הם יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. ימים בהם אנו מתייחדים לא רק עם שליש העם שהושמד ועם רבבות חללי צה"ל ותקומת ישראל - אלא גם עם החלל העצום שהם הותירו בקירבנו. יש נטייה למלא את החלל הזה במילים. ואחרי שתמו המילים הפשוטות, הבאות מן הלב, אנו נדרשים למליצות. אבל יש לנו חוב אחד עצום למתים: לפעול כך, שנצח ישראל לא ישקר. שלא נחריב את מה שחיו או מתו למענו. וגם שלא נשקר להם, גם כשאנו רוצים למלא את החלל שהותירו במילים גבוהות.

כמה מילים גבוהות נשמע על חללי מלחמות ישראל בימים הבאים? למשל, על גבורתם של מגיני כפר-דרום במלחמת העצמאות, שניסו לעצור בגופם את הצבא המצרי, והיום נשלחים נכדיהם, במדים, להשתלמויות גירוש עקירה, כדי להכין אותם לגרש את מחדשי כפר-דרום, ובהם כאלה שהיו ממגיני הכפר בתש"ח, וגורשו ממנו על ידי המצרים, ושבו ובנו את הכפר רק כדי להיות מגורשים שוב.

באילו מילים יפות ייעשה שימוש כדי להצדיק את המעשה הזה? באוקסימורון של שר הביטחון שאמר, "הנסיגה תגדיל את העומק האסטרטגי של ישראל?", או בהבטחותיו של ראש הממשלה שאמר, ש"ההתנתקות" תשפר את בטחונה של ישראל, ומיהר להורות על התקנת מערכת "שחר אדום" גם באשקלון, ולמגן בבטון את כל מוסדות החינוך שייכנסו לטווח הקסאם. רבבות אזרחי ישראל יזכו לעשר שניות של התרעה לפני שינחתו טילי הקסאם. כמה מליצות נבובות על ביטחון לאומי אפשר לומר בעשר שניות?

"לקח השואה מחייב שתמיד נוכל להגן על עצמנו, שאנו יכולים לסמוך רק על עצמנו", מדקלמים הקברניטים, ומבקשים להכניס 5,000 חיילים מצריים עם שריוניות ומסוקים כדי שימנעו הברחת אמצעי לחימה רצחניים לעזה ולשומרון. "אסור להשוות את השואה לשום דבר אחר", מדקלם אלוף פיקוד המרכז, ובאותה נשימה הוא גם מספר שמראה ילדים ערבים המנסים לחצות את גדר ההפרדה "מזכיר לו מראות אחרים".

ומי זוכר את המילים הנשגבות שנשאה שרת החינוך באושוויץ בשעה שעושי דברה, מורי ומנהלי "אורט הבונים" בבת-ים, מנעו מיאן פלדמן, בן 17 וחצי, מלהשתתף בטקס יום השואה בהיכל התרבות, כיוון שהוא, בן למשפחה חד-הורית, הגיע בחולצת תכלת באין לו חולצה לבנה כנדרש? מי מקשיב ללב כאשר מילים גדולות ונבובות הולמות על תופי האוזניים? "נקומע!", "נקמה!" נחרט בציפורניים על קירות אחד ממחנות ההשמדה, ואלופי הטקסים מסבירים לנו שיהודים לא נוקמים: עצם קיומנו הוא הנקמה, או הדגל, או צה"ל. כל אלה - אין ערוך לחשיבותם, כמובן, אבל למה להזנות את המילים? אולי רק מתוך רגשי אשמה עמוקים-לבלי-כפרה, על שבאמת לא קיימנו את צוואת המיליונים ולנקמה ברוצחיהם?

"מנא מנא תקל ופרסין", כתבה פיסת יד נעלמה על כותלו של בלשאצר מלך בבל. היום הכתובת אינה על הקיר - היא בעיתון, ברדיו ועל מסכי הטלוויזיה. והיא אינה בארמית סתומה כי אם בעברית ברורה. אבל עם ישראל מעדיף מליצות ריקות.