ירידה לצורך ירידה: במסלול הרכבת לירושלים
"תרנגולות הבר מעופפות מפני בבהלה, וכך גם ציפורי הסבך הקטנות. רק הדורסים מלמעלה, מרחפים בשאנטי שלהם. עוד מעט יבואו גם הדורסים מלמטה, יעבירו אלפי טונות של עפר מפה לשם, מיליארדי שקלים מכיס לכיס, ויעלו את ההרים באבק השמיימה". גילי סופר יצא לטיול אופניים בדרך בה תעבור הרכבת לירושלים
לכאורה מדובר בחלומו הרטוב של כל ירוק: A1. קו רכבת מהיר ויעיל לירושלים, מעל לגאיות ודרך ההרים. טוב לא רק לערים שתתרוקננה ממכוניות אלא גם למטייליים ולציפורים, לפרפרים ולג'יפאים, ולצבאים שמותירים את גלליהם על השבילים להזכירנו שהיא גם שלהם, ארץ הצבי. בפועל - מזהירים בחברה להגנת הטבע - זה לא הולך להיות ככה. אחרי שבעבודות שדרוג המסילה הישנה לירושלים הבינו עם מי יש להם עייסק, עכשיו הכתובת על הקיר: כריית המנהרות ובניית הגשרים יגרמו נזק אדיר.
יתרון אחד בולט יש לטיול באוטובוס על פני הרכבת - האופניים. האיסור להעלות
אופניים לרכבות בישראל, הוא שערורייה לא בגלל המטיילים, אלא בגלל המוני המכוניות שהיו נותרות מחוץ לעיר אם רק אפשר היה לרכוב על הפסים מעבר לפקקים. אולי בכדי להבין את זה צריך לראות את נחיל רוכבי האופניים שנשפך מדי בוקר לעיר מתחנת הרכבת המרכזית באמסטרדם. הו אמסטרדם. בינתיים אני בקו 185 דרך אבוגוש וטלז-סטון בואך נווה אילן.
בכל פעם מפתיע מחדש לגלות שאנשים לא יודעים את זה: אתה עומד בתחנת אוטובוס עם אופנייך, והנהג, לא רק שעוצר, אלא גם פותח את תא המטען בשיא הטבעיות. הנהגים אמנם לא בדיוק סגורים על האם לגבות עבורם תשלום וכמה, אבל זה תמיד יוצא יותר זול מהדלק, ובעיקר מאפשר לעשות מסלולים שלא מתחילים ומסתיימים באותה נקודה.
הכיוון: למטה וימינה
נווה אילן. מושב שיתופי ומלון, וגם יער, 'יער נווה אילן' המחובר על תרשימי הקק"ל ליער החמישה וליער כפירה. המטרה ברורה: כוס קפה בקניון נחל יתלה, לפני שיתלו שם גשר דו מסילתי. התרמיל עלי, האופניים מתחתי, והנה אני לבד עם הרוח השורק מההר שממול. הר הרוח לא מבייש את שמו וזה באמת הצליל הכמעט יחיד ששומעים פה. רוח. אחר כך גם יצטרפו קריאותיהם של העופות הגדולים יותר וציוצי ציפורי השיר.
הקק"ל אמנם הכשירה פה מסלול רכיבה מעגלי בן 20 קילומטרים, ועל השלטים הקטנים יש ציורי אופניים וסוסים, אבל אפילו לא עולה בדעתי לעלות בחזרה את הירידות האלה. הנה מצאתי לי מסלול כלבבי: קצר למדי, כל כולו בירידה, עם קטעים קצרים במיוחד לרכיבת שטח של ממש. רוב הדרך עבירה ל-4X4, וחלק ניכר ממנה הוא בשבילי עפר כבושים היטב, שניתן היה גם לקרוע עליהם גחון של מכונית פרטית - אבל לעבור. קטע אחד קצר הוא שביל רק להולכי רגל.
תלולה הירידה, ואני עם דגש על בלימה. אדרנלין לא היה מעולם מהחומרים החביבים עלי, והאופניים לדידי הם בעיקר אמצעי תחבורה יעיל וידידותי לסביבה. נוסע דקה, עוצר דקותיים לראות את הנוף, להקשיב לציפורים ולרוח, להתבונן בפרחים מקרוב, להריח. למעלה, בתחילת המסלול, שיחים צהובים וריחניים שנעלמים עם הירידה. עונה מצויינה פה, אני חושב לעצמי. הקיץ כבר באמת אוטוטו אבל עוד לא ממש. הירוק עדיין ירוק, יש לא מעט פריחה, ומזג האוויר הכי טוב שאפשר לבקש: חם, אבל המוח לא מתבשל, וכל הקוצים פורחים בשלל צבעים. לאורך המסלול, לא מעט פרחי בר, עם ייצוג הולם לוורוד ולסגול. התבליניים פורחים עתה וגם דם המכבים, על קשקשיו האדומים, נותן את השואו עונתי שלו.
נחל יתלה נקרא על שמה של העיר יתלה המוזכרת בספר יהושע, שאותה מזהים עם הכפר הערבי החרב בית-תול שעל הר הרוח. אני עוזב הפעם את שרידי היישובים. מה שנחמד במסלול הזה הוא שכל עוד לא סומכים על סימוני השבילים הבלתי אחידים אין כמעט צ'אנס ללכת לאיבוד: נחל יתלה הוא הנחל שמתחת לנווה אילן מצפון, וכל עוד הכיוון הכללי הוא למטה וימינה - אתם בכיוון.
דורסים מלמעלה ומלמטה
כל פעם מפתיע מחדש עד כמה שונה חוויית הטיול עם השתנות אופן התנועה. אותו שביל, פעם באופניים ופעם ברגל, והחוויה שונה לחלוטין. אני תמיד מוצא את עצמי מצטער עבור כל אלו שלא מתרחקים יותר מאשר ד' פסיעות מהאוטו-שטח. תרנגולות הבר מעופפות מפני בבהלה, וכך גם ציפורי הסבך הקטנות, רק הדורסים מלמעלה, מרחפים בשאנטי שלהם. עוד מעט יבואו גם הדורסים מלמטה, יעבירו אלפי טונות של עפר מפה לשם, מיליארדי שקלים מכיס לכיס, ויעלו את ההרים באבק השמיימה.
"חבורת אפסים", מכנה אותם רכז שימור הסביבה והנוף של הרי יהודה בחברה להגנת הטבע, אברהם שקד. "נסיוננו עם שדרוג המסילה הישנה הוכיח שאין להם מושג לא איך לתכנן מסילה, ולא איך לבצע. לא לנהל עבודה ולא לנהל תקציב". שקד, שזועק את הדברים מזה זמן, קיבל בשבוע שעבר רוח גבית גם ממבקר המדינה, שמתח ביקורת נוקבת על התנהלות רכבת ישראל בסליללת המסילה לבירה.
שם מן הסתם, היה הדגש כלכלי, מיליוני שקלים שזלגו מקופת המדינה שלא
על פי המתוכנן ("פעולת הרכבת היתה מנוגדת לדיני המכרזים, גרמה להוצאות מיותרות והיה בה משום עקיפת חובת המכרז", וכאלה). שקד מוטרד ממה שיהיה, לא ממה
שהיה: "ההתנהלות לגבי הקו החדש מראה שהרכבת לא למדה כלום וקיימת סכנה מוחשית שזה יהיה פיאסקו גדול עשרת מונים מזה של שדרוג הקו", אומר שקד, מזכיר שמדובר בפרוייקט של מיליארדים, ומציין שאנשי הרכבת "חסרי כל הבנה בערכיות השטח בו הם מבקשים לעבור". בינתיים עוברים על אופניים.
טבע הטבע וטבע האדם
דרך לא דרך מחברת את הסימונים האדומים לסימונים השחורים, והשביל ממשיך על הגדה בירידה מתונה מאוד. לצדו פורחות חוטמיות ורודות על עמודי פריחה בני 3 מטר. כל הזמן בירידה, כל הזמן לאורך הנחל. כשמגיעים למקום בו נגמרות הירידות של השבילים הרחבים, אפשר לראות את פתח הקניון. פה נפגשים השביל הכחול והשביל האדום והשביל השחור, וכיאה לנקודת מפגש שבילים יש גם שאריות מדורה. אני מוותר הפעם גם על שרידי המנזר הביזנטי של חורבת חורש (350 מטר מזרחה), למרות שעצי השקד שם אמורים לתת ממש עכשיו את פריים, וגם על מאגר המים הגדול החצוב בסלע 200 מטר מדרום לחורבה (המדריך אומר שיש עץ חרוב בודד על פתחו, לזיהוי), ואפילו לא מחפש את המערה ששימשה פעם איזה נזיר. מתעלם גם מהתקר בגלגל ופונה אל הקפה.
סוחב את האופניים במעלה השביל המאוד תלול ימינה ובמורד שביל הולכי הרגל התלול לתוך הקניון. יפה. באמת אחד היפים. מושלם עם הקרירות שמציע מקום שכזה בצהרי יום. אבל הטבע, יש לו תוכניות בשבילי. צרעה אחת, ואחר כך עוד אחת, מחליטות שהאוזן שלי היא בדיוק הפרח הנכון לזמזם סביבו. סוף סוף רחוק, סוף סוף עמוק בשקט, והנה זמזמית אחת דופקת את כל זה. עולה בדעתי שהן מבקשות מים ואני שם להם קצת באחת משקערוריות הסלע. אחרי כמה דקות אני מופתע לגלות שהן אכן עזבו אותי במנוחה, מאפשרות לי לשבת בטבע ולחשוב על טבע הטבע. וגם על טבע האדם שהורס אותו. אני מרים את הראש ורואה צמד ציפורים מעוקלות מקור מפלרטט בפתח הקן בראש המצוק. אפשר לדמיין את גשר הרכבת שיעבור 30 מטר מעליהן. כשיתחילו פה העבודות הן יעופו מפה. אחר כך בטח יחזרו. המטיילים לא.
את הפנצ'ר אתקן כבר בבית. כי למרות שבמודיעין אגד אמרו לי ש'אין ישוב כזה',
אני צריך לראות איך מתחבר מבוא חורון לרשת האוטובוסים. פה יש 'סינגל' מתאים למתחיל שכמותי, ומהר מן המתוכנן אני נשפך לעמק איילון. רוצה להגיע לכביש, מתעלם מהבוסתנים משמאל, מתעלם ממאגר המים, מתעלם מהעובדה שהמקום בו עומד 'עץ החסידות' יהיה אתר בנייה, עד שגשר הרכבת שיעבור מעל לעמק יראה נקי ויפה כמו בהדמיה הממוחשבת. מזל שעבר אחד גרשון עם דגל ישראל והרבה אבק על האוטו, שהעמיס את האופניים והקפיץ אותי 6 קילומטר למודיעין. אחרת בטח הייתי מוצא את עצמי מדווש עד הים. רק בגלל הירידה.
תגובת רכבת ישראל:
מרכבת ישראל נמסר כי היא פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם המשרד לאיכות הסביבה ורשות הטבע והגנים ועל פי החלטות של המועצה הארצית, תוך הקפדה ודאגה שלא לפגוע באיכות הסביבה. וכי מטרת הקמת המנהרות בקו המהיר לירושלים הינה למזער את הפגיעה בערכי הטבע והנוף.
"בקו המשודרג לירושלים ביצעה הרכבת עבודות מורכבות בקו עותמני שנבנה לפני 100 שנה תוך הקפדה שלא לפגוע בשמורת הטבע ותוך שיתוף פעולה מלא עם רשות הטבע והגנים ולשביעות רצונם. בקו בוצעו עבודות שיקום נופי נרחבות בעלות של כ - 50 מיליון שקל ולקחים הופקו לגבי עבודות עתידיות".
לגבי הובלת אופנים ברכבות נמסר כי הנושא נמצא בטיפול מתוך מגמה לשפר את השירות לציבור גם בתחום זה וכי העלאת אופניים לרכבות והובלתם בביטחה דורשת הקצאת מקום מיוחד בקרונות (אשר יבוא על חשבון המקום זמין לנוסעים ה"רגילים"), התקנת מיתקני עיגון מיוחדים (כדי למנוע פגיעה בנוסעים), התאמת הפתחים והמישטחים (כדי לאפשר העלאתם והורדתם מהקרונות בביטחה), התאמת לוחות זמני הרכבות ומתן זמני עצירוֹת ארוכים יותר בתחנות וכיו"ב. "לצערנו, במצב הנוכחי, לא ניתן להוביל אופניים ברכבות בעיקר בשל מחסור בציוד נייד (רכבות) ושיקולים תפעוליים ובטיחותיים".
לפנייה לכתב/ת 
