התאזרחות 2005

הממשלה החליטה להאריך את תוקפה של הוראת השעה, שתכליתה לסכל נישואים בין אזרחים ערבים לבין ערבים שאינם אזרחי המדינה. המגמה היא למנוע מערבים שאינם אזרחי ישראל לרכוש אזרחות מתוקף חיתון. אין להאשים את הקהילה העברית בישראל בכך שרצונה לשמר את יתרונה המספרי. תכליתו העיקרית של גבול היא לחצוץ בין ציוויליזציות שנוצרו בנסיבות שונות ובין אנשים הנושאים תרבויות נבדלות. חוקי התאזרחות הם מעין מוצבי גבול: הם נועדו למנוע את הצפתה של מדינה במהגרים, שבכוחם המספרי ישנו את תרבותה. כדי להצדיקם, אין צורך להזדקק לטעמי ביטחון במשמעותו הצבאית של המינוח. מי שחושש ממימושה הלכה למעשה של "זכות השיבה", לא ישנה את עמדתו גם אם ייכון שלום אמת בינינו לבין שכנינו.

הבעיה היא כיצד לשמור על יתרונה המספרי של הקהילה ההגמונית, מבלי להפר עקרונות המקובלים על האנושות הנאורה. חוקי התאזרחות, המפלים בין מי ששייכים לקהילה ההגמונית לבין מי שאינם משתייכים אליה, הם בפירוש הפרה של זכויות האדם. טועים המסתמכים על חוקיהן של מדינות באירופה, הנוטות להחמיר את חוקי ההתאזרחות, מפני שבאף אחת מהן אין מפלים בין אזרחים בהתבסס על השתייכותם האתנית או הדתית. זכות ההתאזרחות של ערביה הנישאת לאזרח הולנדי מוסלמי זהה לזכותה של כלה ממוצא יפני הנישאת להולנדי פרוטסטנטי. החמרות או הקלות חלות בשווה על כל האזרחים. לא כך אצלנו.

עם זאת, ניתנה האמת להיאמר, כי חוקים השוקלים את יכולתו הכלכלית של האדם ואת התאמתו לצרכים אחרים של המדינה הקולטת אינם צודקים יותר מחוקים השוקלים את אתניותו. בעולם מושלם, צריכה התה תנועת האנשים להיות חופשית, ממש כמו תנועת הכסף שהיא מיסודות הכלכלה הגלובלית. התביעה לשוויון נסובה רק על אזרחי המדינה ולא על אלה המתדפקים על שעריה – אלה מופלים, לטובה או לרעה, בכל המדינות. עובדה מרה זו אינה פוטרת אותנו מבעייתנו הייחודית.

שתי הערות על אודותיה. ראשית, מאלפת העובדה, שקיצוני התומכים באפליית הערבים הם אלה שעד לפני שנים אחדות דגלו בסיפוחם של כל השטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים, וגם עתה לא עולה בדעתם להוציא מידינו את ירושלים המזרחית ובנותיה ולשוב לגבולות 67'. קשה לשכנע בכך שכדאי לספח 400 אלף ערבים, אבל יש למנוע התאזרחות מעוד כמה עשרות אלפים. ככל שגדל מספר המסופחים, גדל כמובן האיום הדמוגרפי על הקהילה העברית, ובה בשעה גדל מספר הנפגעים מהחוק וגדל נפחה של הפגיעה בזכויות האדם.

שנית, זה זמן רב אין "חוש השבות" ממלא את התפקיד שיועד לו. החשש של הקהילה העברית מפני השמטת יתרונה המספרי גרם לחקיקת חוקים ולתיקון תקנות המאפשרים גם ללא יהודים ליהנות ממנו, בתנאי שהם קרוביהם בשני ובשלישי של יהודים. נוכח התסבוכות האלה סבורים רבים כי הגיעה השעה לחוקק חוק התאזרחות ברור ובהיר, ולא להטליא טלאים כל אימת שמתעוררת איזו שאלה דוחקת.

הפתרון היחיד הוא ביטולו של חוק השבות והנהגתו של חוק התאזרחות, המביא בחשבון רק את שיקולי התועלת של אזרחי המדינה. האצלת אזרחות על קרוב משפחה היא שיקול תועלתני, אבל בה במידה גם כישוריו של המבקש להתאזרח, יכולתו הכלכלית, זיקתו לתרבות ההגמונית, רצונו להתערות בחברה הישראלית ונכונותו לשאת בכל החובות הכרוכות באזרחות. בכלל החובות האלה, גם הנכונות להגן על המולדת, ובמידת הצורך – לשרת בצבאה.

שיקולים כאלה עשויים להביא לכאן יהודים ושאינם יהודים, סינים וניגרים וגם ערבים, אבל הצגתם תיטיב עם הקהילה העברית בלי לפגוע בעקרון השוויון. מי שאינם יהודים אך אינם ערבים יצטרפו לקהילה ההגמונית ויתערו בה. מעט הערבים שיסכימו להתאזרח בתנאים אלה – ברוכים המצטרפים.