גול עצמי בחינוך

בימים אלה מתכננים במשרד החינוך את שנת הלימודים הבאה. מהתוכנית הגדולה והמקיפה שהציעה ועדת דוברת להעלאת רמת החינוך והישגי התלמידים, בחר המשרד לאמץ את הפרק האנטי-חינוכי ביותר: חיסכון בכסף ופיטורי מורים, וזאת בשליטה של דרוויניזם ברוטלי. ייתכן שיחסכו, יפטרו מורים, ימחקו את שיעורי האמנויות ואת שיעורי ההרחבה ואולי אולי יצליחו להכין רובוטים מצליחים בבחינות בגרות. זה ודאי לא יהפוך את התלמידים לאזרחים רחבי דעת, הומניסטים, קשובים לזולת, קוראי ספר ואוהבי אומנות.

אם הפיטורים הם מכה למורים ולרוחב הדעת, הרי המעבר לחמישה ימי לימוד בשבוע מבטיח לנו קטסטרופה נוספת: כידוע, הוסכם שבבתי-הספר החרדיים ימשיכו ללמוד שישה ימים, והוא הדין במוסדות של החינוך הממלכתי-דתי. בשתי המסגרות הללו, מספר התלמידים בכיתות קטן, יש מספיק מורים, רבנים ודרשנים, וכנראה גם תקציבים. הידד להסכם הקואליציוני.

ומה יקרה בזרם המרכזי - בחינוך הממלכתי? אין מוספים כיתות ואין מדללים את הצפיפות. 40 תלמיד בכיתה זו מעמסה כבדה על המורים, זה צמצום ביכולת התלמידים לקחת חלק פעיל בשיעור. ובעוד הדתיים זוכים בשישה ימי לימוד, הרי כאן חמישה ימים ובשישי הפקר. אמהות עובדות, חד-הוריות וסתם הורים בישראל רואים בבית-הספר, בייחוד בכיתות הנמוכות, סוג של בייבי-סיטר. את ילדיהם, לנוחיותם, ישלחו לחינוך הדתי, שם יעסיקו אותם כל השבוע. ראינו כיצד גדלה רשת החינוך של ש"ס. יום לימודים ארוך, הסעת חינם, ארוחות - והכל מתקציב המדינה. אז שלחו לשם ילדים. מבחינה חינוכית, זו מעבדה לשטיפת מוח. אין גיל נוח יותר לקליטת פחדים, שנאות, ואמונות תפלות מאשר בגיל הרך.

ייתכן שיצמחו שם הרבה יהודים שומרי מצוות ומסורת. דמוקרטיה, מדע, מחקר, תרבות ואומנות - יוק. אילו מישהו היה שומע לי בממשלה ובמשרד החינוך דהיום, הייתי מציעה שביום השישי, לפחות בחינוך הממלכתי, יישאר בית-הספר פתוח ותתקיים בו פעילות רב-גילית: חוגים לזמרה, מקהלות, תזמורת, דרמה, רדיו וטלוויזיה קהילתיים, ציור, קרמיקה, פיסול, מחול, ספורט, הצגות, סרטים - כל מה שמחנך לשיתוף פעולה, לקשב ודיאלוג ולטיפוח אסטטיקה. זאת בצד חדרי עיון ועבודה עצמית מודרכת.

זה עולה כסף, נכון. אבל אנחנו רוצים להנחיל כל זאת לכלל התלמידים, ולא רק לעשירי ארץ. ולכן זה חייב להיות ממלכתי. מדינה שמוציאה מיליארדי דולרים לרכישת מטוסי קרב ופצצות מתוחכמות, כדאי שתצמצם קצת את יצר האגירה של כלי המשחית, לטובת החינוך. סוף סוף, את הפלסטינים ניתן לחסל גם בארסנל שיש לנו. ואיראן, כידוע, היא בעיית העולם כולו.

פרט לחינוך הפטריוטי ולמוטיבציה בהליכה לקרב, מן הדין שמדינה, שמתיימרת להיות דמוקרטיה נאורה, תקנה לנער, החל מהגיל הרך, כלים ליהנות מהערכים הנפלאים, הנותנים טעם לחיים והתרוממות רוח. מה עוד, שחינוך רב-גילי מחנך להקשבה ולאחריות - כמו במקהלה, כמו בתזמורת, כמו בכל עבודה המחייבת שיתוף פעולה. על כן, יש לתכנן יום שישי מרתק, משמח, מרחיב לב ודעת.