נגעלתי והתאכזבתי
גם אנוכי הקטון, שאינני אסיר ציון בכלא אמריקני, תורם כמה התאכזבתי ונגעלתי משלי
האסיר יונתן פולארד הגיב אחרי ביקורו של השגריר דני איילון בכלאו במילים "התאכזבתי ונגעלתי". אחרי
20 שנה בכלא אפשר להבין מדוע פולארד לא מנשק את ידו של נציג מדינת ישראל, שהחלה סוף סוף להתעניין בשלומו. אבל דומה שהמילים "התאכזבתי ונגעלתי", שנאמרו באנגלית, מבטאות יותר מכל את אשר עובר עלינו לאחרונה בשורה שלמה של עניינים.
אכזבה וגועל הם הצמד-לא-חמד המתאים ביותר לתיאור תופעות רבות במקומותינו בעת האחרונה. אכזבה מכך שהציפיות שאנו תולים אינן מתממשות, וגועל מכיוון שהמניפולציה והשחיתות הגיעו לנו עד צוואר. ועל כן גם אנוכי הקטון, שאינני אסיר ציון בכלא אמריקני, תורם כמה התאכזבתי ונגעלתי משלי: התאכזבתי ונגעלתי מחילופי הגידופים בין דני יתום לעמיר פרץ. התאכזבתי ונגעלתי למקרא היחסים בין השר שלום ואשתו לבין השגריר שלנו באמריקה (ההוא שאכזב והגעיל את פולארד). התאכזבתי ונגעלתי למקרא ממצאי דו"ח מבקר המדינה, התאכזבתי למראה היחס הלא-רציני של הממשלה כלפי עקורי גוש קטיף, ונגעלתי למראה כתובות הנאצה שקשקשו חוסמי הכבישים בתאי המעצר. התאכזבתי פלוס נגעלתי גם למראה מכבי תל-אביב בכדורסל המזלזלת בהפועל, ולמשמע הגידופים כלפי מכבי.
התאכזבתי ונגעלתי, נגעלתי והתאכזבתי, לא משנה הסדר. לא לדחוף, יש מספיק לכולם.
נטורי קרתא של הישראליות
המכרז של ערוץ 2 הסתיים לא מכבר, ועכשיו יש מי שנועצים שיניים ב"רב-תרבותיות". מולה הם מציבים את הישראליות שלהם, כאילו מדובר בשתי מתחרות: או ישראליות, או רב-תרבותיות. ובכן, הנה עדכון שנתקבל זה עתה: הרב-תרבותיות אינה מתחרה בישראליות. הרב-תרבותיות היא הישראליות, ולעומתה מה שמתחזה לישראליות אינה אלא ההגמוניה הישנה, החד-תרבותיות, זו שנאנקת ונאנחת למראה ילידים הבאים לתת ולקחת את חלקם בישראליות.
שומרי הסף נאבקים, קורצים, משיבים מלחמה, מלגלגים, נשבעים בשם "הישראליות". קשה לשנות הרגלים ישנים. למרבה המזל, כוחות השוק התרבותי עושים את שלהם גם בתחומי התרבות. לך תדע, אולי יום אחד הניואנסים של המזרחיות והדתיות יגיעו גם לתיאטרון ולמחול, ולא רק לתוכניות אוכל או כדמויות של שוטים בתוכניות סאטירה.
כוחות טריים מגיחים ממאורותיהם בעת האחרונה. דתיים מתחילים לייצר תרבות ולא רק לצרוך אותה. מזרחיים, שהמזרחיות שלהם משחקת תפקיד בחייהם, חושבים שגם להם יש מה להגיד. לא כאורחים, אלא כעורכים. אפילו, דיר באלקום, כמה ערבים שיודעים את כל האלף-בית העברי רוצים להגיד משהו, ואם לא נעצור את זה, גם הרוסים והאתיופים יתחילו ליצור בעברית ובישראלית.
נורא, נורא מה שקורה פה – רוגנים בעיניים קמות הבעלים הישנים של כור ההיתוך – נותנים להם את האצבע, והם רוצים את כל היד. עד עכשיו חשבנו שהישראליות זה רק אנחנו. אפילו לא ידענו מה ההבדל בין אשכנזי לספרדי, והנה פתאום, מכרז-שמיכרז. כל מיני אנשים באים עם כל מיני רעיונות. ולא רק בתרבות ובאמנות. גם בעיתונים התחילו כל מיני דתיים וימנים לכתוב, עד שהם עלולים להתחיל לשכוח את מקומם הראוי.
בעוד שאנחנו אמונים על כללי האתיקה (חוץ מבחודשים הקרובים, בהם חלקנו מעט עסוקים באגודה למען ההתנתקות), הימנים האלה כותבים את הדעות הימניות שלהם בבוטות, בחוצפה, בתובענות, תוך ניצול ציני של הבמה שאנחנו בחסדנו הענקנו להם. מה קורה פה? רדו מהדשא.
כיוון שאיני יודע אם להיעלב או לגחך, אני מעדיף רק לציין: רואים לכם! החמיצות שפוכה על פניהם של אחדים מכם, הנטורי-קרתא של הישראליות הישנה, של ההגמוניה התרבותית. הם מביטים בעמיתיהם החדשים, כמו ספרנית מקשישה ומרירה בגנבים פוטנציאלים: מי אלה, כל הפרענקים האלה? מה עושים פה הדוסים האלה שאינם מסתירים את דתיותם, ולמה הערבים האלה לא מתעניינים רק בתוכניות על חקלאות? שקט בספרייה, בבקשה!
תירגעו, חברים. כל האנשים האלה הם ישראלים שרוצים להיות שותפים שווים. הם באים לתת ולא כדי לקחת חלק ביצירה הישראלית על כל ענפיה. לא עוד המזרחי האוכל חומוס, הדתי המתפלל, והערבי המנקה כשה"ישראלי" קובע את סדר היום התרבותי והעיתונאי. כולם מעכשיו קרובים לצלחת, וכולם גם נשארים לשטוף את הכלים. שותפות, לא אדונים ומשרתים, לא בעלי בית ואורחים. זאת הישראליות. מצידי, אפשר לקרוא לה גם רב-תרבותיות.
מומלצים
