להסתכל לרוע בעיניים

באומץ עם עבר מייסר שצילו מעיב על ההיסטוריה והמצפון הגרמניים, ושיבחו את הסרט על מידת הדיוק ההיסטורי שלו. בישראל, טפחו לעצמם מפיציו על השכם על שום תעוזתם להקרין אותו בכלל, החלטה שנסמכה על "אישור מוסרי" – ולא, לטענתם, על גימיק יחצ"ני – שהוענק להם על ידי כמה מאות צופים בהקרנה מקרית. מאז "החיים יפים", כך נדמה, לא עלה כאן סרט שעורר פולמוס כה רב עוד בטרם הוקרנה דקה ממנו. אגב, הצגת השחרית ב"לב" תל אביב, ביום חמישי האחרון, לוותה בצוותי צילום זרים שתיעדו את תגובות הצופים לפני וגם אחרי.

ובכן כך: "הנפילה" מציג את היטלר כדמות גרוטסקית למדי הנוטה להתפרצויות זעם ומנותקת כליל מסביבתה. אם זה אומר שהוא "אנושי", מה לעשות. היטלר, עד כמה שזה לא נעים לשמוע, היה אחרי הכל בן אדם. האם יש בעובדה הזו כדי לגרוע ממפלצתיות מעשיו וטבעו הדמוני? – ממש לא. האם הסרט מעורר כלפיו מידה של אמפטיה? – תלוי מה תהיה תחושתכם כלפי מנהיג מעורר לעג, שמתפרק פיזית ומנטאלית עת העולם סביבו הולך ונחרב.

אדרבא, דווקא משום שהסרט אינו מציג את היטלר כרודן מטורף היורק סביבו אש וגופרית – ואף לא כמוקיון מגלומני, כפי שנראה, כזכור, בסרטו של צ'פלין, "הדיקטטור הגדול" – דווקא משום כך מתקבל כאן דיוקן, שהוא לא רק מדויק היסטורית, אלא גם הגון יותר. היטלר היה אדיב למזכירתו, ליטף בחיבה את כלבתו, וכאשר הלכו הכוחות הרוסים וסגרו עליו, איבד כל קשר עם המציאות שמחוץ לבונקר. לא עוד הדמות הוולגרית המרצדת מעל גבי המסכים שייצגה רוע על, בלתי נתפס כמעט במושגים אנושיים, אלא איש קטן וכפוף שהכריזמה שלו נבעה בדיעבד משום שמימש את תשוקותיהם של אלה שהעלוהו על כס הקנצלר. כך, אם קשה לשנוא אותו או ללעוג לו – הרי זה בדיוק הישגו הגדול של הסרט, ולא נקודה לגנותו.

"הנפילה" מבקש להתעמת עם הרוע, להביט היישר אל תוך עיניו, לקרב אותו ולהתקרב אליו (גם אם לא עד כדי אינטימיות מוחלטת), ולפחות מההיבט הזה – לא להקל על קהלו, שהוא קודם כל בני הדור השני והשלישי למבצעי העוול.

איך מסתכלים אחורה?

קשה לחשוב על סרט גרמני מוכר אחר שמייצג את הרגע ההיסטורי שבו נוצר טוב יותר מאשר "הנפילה". מקטרגיו של הסרט, גם בגרמניה עצמה, יצאו כנגד האופן הבעייתי שבו הוא מדגיש את היות הגרמנים עצמם קורבנות המלחמה, ובכך לא רק שמייצר סימטריה כפויה בינם לבין הקורבנות האמיתיים של הנאציזם, אלא גם מנקה אותם מאחריות למלחמה ולתוצאותיה. כך, בניסיון לכונן זהות גרמנית אחידה בעידן של פוסט האיחוד, נתפסים הקורבנוּת והסבל של כל הגרמנים כנרטיב מאחד.

זהו, מן הסתם, מקור הגאולה שסיפק "הנפילה" למיליוני הגרמנים שנהרו לצפות בו והפכו אותו להצלחה הגדולה ביותר

שידע הקולנוע בארץ זו בשנים האחרונות. ואולם, עצם התפיסה הנובעת מתוך הסרט, של הגרמנים עצמם כקורבנות הנאציזם, לא רק שאין בה כדי לנקותם מאחריות לזוועה (והנקודה הזו עולה באפילוג שלו), אלא שאף יש בה כדי להעיד על רגש אשמה קולקטיבי שהסרט, בדרכו המרתקת, הוא ניסיון – לגיטימי, חשוב לציין – להתמודד עמו.

האם העם הגרמני חש אשם פחות, אולי אף מטוהר מן השרץ שדבק בו, לאחר הצפייה בסרט? התשובה נמצאת, אולי, מעצם בחירתם של הבמאי אוליבר הירשביגל וברנד אייכינגר שהפיק ואף כתב את התסריט, להתמקד בשתי דמויות משניות אך בולטות בו: זו של טראודל יונגה (בגילומה של אלכסנדרה מריה לארה), מי שהיתה משך שנתיים וחצי מזכירתו של היטלר, עד להתאבדותו בבונקר ההוא, ושל נער צעיר, חבר בתנועת הנוער ההיטלראי, הנוטל חלק בקרבות הרחוב בברלין. שניהם נתפסים פה כמיצגיה של "גרמניה" – נאיביים, פעורי עיניים, מוקסמים ומי שמפותים על ידי הכוח, ושניהם – רוכבים על אופניים, בתמונה היחידה, בסופו של הסרט, שמתרחשת באור שמש סמלי – מייצגים את גרמניה החדשה, התמימה, האחרת, שצומחת מתוך החורבן.

אגב, יונגה עצמה, שספר זיכרונותיה "עד לשעה האחרונה" הוא אחד המקורות הכתובים לסרט זה (השני הוא ספרו של ההיסטוריון הגרמני, יואכים פסט, "בתוך הבונקר של היטלר"), מתוארת בראשית הסרט כשהיא מתקבלת לעבודה על ידי הפיהרר בכבודו ובעצמו, ואז עוברת העלילה להראות את המתרחש בתוככי הבונקר המופצץ. כך ממצב הסרט את יונגה כמי שלא ידעה דבר (במציאות היא היתה נשואה למשרתו האישי של היטלר, ואביה היה קצין אס.אס), ועל כן כ"נקייה" מאחריות. זוהי מניפולציה דרמטית ואידיאולוגית שהסרט, באפילוג שלו, מבקש לחולל בעזרתה את אקט הגאולה הקולקטיבית. אז אנו צופים ביונגה האמיתית, שעוד הספיקה לגולל את סיפורה בסרט תיעודי שנוצר על סף מותה, ב-2002, עת היא מגנה את עצמה על שום תמימותה וטיפשותה. כך הופכת דמותה הבעייתית לזו שבאמצעותה נערך חשבון הנפש של העם הגרמני כולו, וזיכרונה – לזיכרונו הקולקטיבי.

את היטלר מגלם פה השחקן השווייצי ברונו גאנץ, ועל כל שכבר נאמר ונכתב על משחקו כאן אין מה להוסיף – הוא מושלם! אמנם אין זו הפעם הראשונה ששחקן דובר גרמנית מגלם את דמותו של הפיהרר (אלבין סקודה האוסטרי היה היטלר בסרטו של ג. וו. פאבסט, "המערכה האחרונה", מ-1955, שאף הוא תיאר את עשרת הימים האחרונים בחייו), אך הישגו של גאנץ כאן הוא אכן חסר תקדים, מבריק ממש – גורר רגליו בין חדרי הבונקר, אדיש לחלוטין לגורלו של העם הגרמני, שוצף וקוצף על בגידתם לכאורה של הגנרלים שלו, ואז נתקף בפרץ פתאומי של אופטימיות. לצידו – אווה בראון הנראית שקועה בחגיגות דקדנטיות, וכן יוזף ומגדה גבלס המתוארת כאם מפלצתית, שבאחת הסצינות האדירות בסרט מרעילה בשלווה את ששת ילדיה הנמים. דמדומי האלים ממש.

הישגו הגדול האחר של "הנפילה" טמון בעבודת הבימוי היעילה של הירשביגל, שמנהל את סרטו בלבירינט הבטון התת-קרקעי, ומייצר תחושה מעיקה של מחנק וקלאוסטרופוביה. כל אלה מסייעים אמנם להפוך את "הנפילה" ליצירה מדהימה ורבת עוצמה, אבל הסרט הוא הרבה יותר מזה. הוא מה שמעט מדי סרטים הם היום – הוא סרט חשוב. כל דיון בעבר הוא מיסודו בעייתי, ו"הנפילה", מודע לבעייתיות זו, שואל איך ניתן להסתכל אחורה בגרמניה שלאחר האיחוד, ובעיקר מדגים את כוחו של הקולנוע ככלי להתמודד עם סוגיות עכשוויות של עוולות עבר, אחריות, אשמה ותיקון.