רק בישראל
לאור ההישגים שלנו כמדינה, יש לפחות אפשרות סבירה ששיטת הבחירות הישראלית היא הטובה בעולם
אנחנו לא אוהבים את שיטת הבחירות שלנו. לדעתנו היא מייצרת פוליטיקאים בינוניים, חוסר יציבות, חוסר יכולת לקבל החלטות, ובכלל, אם רק היינו מחליפים אותה, היינו מצליחים לנהל את המדינה הרבה יותר טוב. נכון שניסינו במשך שנות ה-90 ויצא בדיוק ההיפך ממה שחשבנו. רצינו פחות מפלגות וקיבלנו יותר. רצינו יציבות, וגילינו שהקואליציות מתפוררות במהירות. היינו רוצים לחיות תחת השיטה האמריקנית. אנחנו מעריצים את היציבות שלה, את העוצמה שלה, את החוכמה שבתכנון שלה. נדמה לנו שלכל מדינה מפותחת יש שיטת בחירות טובה משלנו.
יצא לי לאחרונה לשמוע אנשי ממשל במדינות שאנחנו אוהבים להשוות את עצמנו אליהן, שלמשמע התלונות שלנו פצחו בתלונות משלהם על השיטה במדינתם, שמייצרת לטענתם חוסר יעילות, החלטות קצרות רואי, סקנדלים, מריבות פנימיות, פוליטיקאים בינוניים שחושבים רק על הכסא שלהם, וכמובן - שחיתות. שמחתי לדעת שאנחנו לא לבד.
בעקבות הפגישות הללו שאלתי את עצמי, אולי צריך לומר כמה מילים טובות על שיטת הבחירות הישראלית. אז הבה נבחן את ההישגים של השיטה שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא:
ישראל מתקיימת כדמוקרטיה יציבה, מתפקדת ורציפה במשך כל שנות קיומה. היא מעולם לא חוותה דבר קרוב למשבר חוקתי. לא הייתה בה מלחמת אחים, הפיכה צבאית, מרד או מהפכה, וגם לא ניסיון לאף אחד מאלה. מעולם לא היה צורך בהתערבות גוף חיצוני, כגון הצבא, כדי להגן או לבטל תוצאות בחירות, מעולם לא צורך לקיים בחירות חוזרות, והליכים דמוקרטיים מעולם לא הושעו.
כל אלה הם הישג נדיר כשלעצמם. יש מעט מדינות שחולקות את ההישג הזה, ואם לדייק - 21 (המספר זהה בין אם בוחנים את כל הדמוקרטיות מאז 1948, או את כל הדמוקרטיות מאז עצמאותן, למרות שכמובן רשימת המדינות בכל קטגוריה שונה. למשל, ארה"ב נכללת ברשימה הראשונה, אבל לא השנייה, ולעומת זאת לטביה נכללת ברשימה השנייה אבל לא בראשונה).
ההישגים הללו שייכים למדינת הגירה שרוב אלה שהיגרו אליה לא חיו מעולם תחת משטר דמוקרטי, או חיו תחת משטרים דמוקרטיים שהתמוטטו לדיקטטורות רצחניות. מדינה שקמה תוך כדי מלחמת קיום ונאלצה להילחם בכל עשור כנגד צבאות של מדינות שבמשך זמן רב רצו לראות בחיסולה. מדינה שנאלצה להתמודד עם עשר שנים של מלחמת התשה, שתי אינתיפאדות ופעולות טרור במשך כל שנותיה כנגד אזרחים בארץ ובחו"ל. מדינה שהיא בית למיעוט גדול של אזרחים, שלא כמו מיעוטים אתניים וקבוצות מהגרים במדינות אחרות, שייכים תרבותית והיסטורית לאלה שמבקשים לראות את מדינת ישראל חדלה להתקיים. כל זאת תוך צמיחה כלכלית כמעט רציפה, שהביאה את ישראל להיות אחת מ-25 המדינות העשירות בעולם בתוצר לנפש.
אם מתחשבים בנסיבות שהביאו להישגים הללו, ישראל היא בקטגוריה משל עצמה. אז רק למען הדדוקציה הלוגית, הרי שיש לפחות אפשרות סבירה ששיטת הבחירות הישראלית היא הטובה בעולם.
לקחתי פעם קורס על שיטת הממשל האמריקנית. המסר המרכזי של הפרופסור בקורס היה שכאשר מנסים לתקן משהו, אנחנו בדרך כלל מקלקלים דבר אחר, והדוגמה הייתה הכנסת שיטת הפריימריז, שנועדה להתגבר על הסדרים מושחתים של קומץ בכירי מפלגה. אלא שהשיטה החדשה הפכה את ההתמודדות למשרת נשיא ארה"ב ליקרה מאוד, וכך נוצרו עיוותים חדשים ולא פחות משחיתים לתוך המערכת החדשה.
גם המהנדסים החברתיים שלנו, שהכניסו את שיטת הבחירה הישירה, כשלו לצפות שהציבור יפצל את הצבעתו ושדווקא שיטה שנועדה להכניס יציבות למערכת, תיצור כנסת מפולגת יותר.
אז אולי יש מקום לקצת שביעות רצון. שיטת הבחירות הישראלית הוכיחה את עצמה כיציבה ובעלת כושר ספיגה גבוה אל מול אתגרים קשים ומורכבים. היא נתנה קול וייצוג לקבוצות רבות בישראל, הרבה לפני שהן זכו לכך בסקטורים אחרים. היא אפילו הצליחה להתאושש מהשינויים שניסו לעשות בה המהנדסים החברתיים. יש הרבה דברים שצריך לתקן בישראל. שיטת הבחירות היא לא אחד מהם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
