4 שנים לאסון ורסאי: הזכרונות רודפים אחרי
אתמול לפני ארבע שנים אירע אסון קריסת הרצפה באולם "ורסאי" בירושלים. 23 בני אדם נהרגו באסון. עשרות נפצעו, רובם סובלים עד היום מפגיעות גופניות ונפשיות. שלומי סרור, שאיבד את אשתו מירי, ובניו משה ואליאור, כואב: "יש סחבת נוראית בכל מה שקשור בטיפול בנו. אנחנו לא יכולים לשכוח והם לא מצליחים לזכור"
ארבע שנים אחרי אסון התמוטטות הרצפה באולם "ורסאי" בירושלים, שלומי סרור, שאיבד באסון את אשתו מירי ואת שני בניו משה (28) ואליאור (13), עדיין לא התאושש. "הגענו כל המשפחה לחתונה של האחיין שלנו אסי דרור, וחזרנו חצי משפחה. החיים לא חוזרים למסלול. כמה שמנסים - לא מצליחים". 23 בני אדם נהרגו באסון. עשרות נפצעו, רובם סובלים עד היום מפגיעות גופניות ונפשיות.
גם סרור התמוטט נפשית מיד לאחר האסון ומאז לא חזר לעצמו. הזכרונות בדירתה של המשפחה במעלה אדומים היו קשים מנשוא והוא ושני בניו הנותרים נאלצו לעזוב את ביתם ולעבור דירה. הוא גם עזב את עבודתו כנהג אגד ומאז אינו יכול לחזור לעבוד, "אבל הזכרונות רודפים אחרינו ואי-אפשר להמשיך".
הערב הגורלי החל בצלילים החגיגיים של יום חתונתם של אסי וקרן דרור, והשמחה הייתה בעיצומה כשאירע האסון. סרור עצמו הבחין שמשהו אינו כשורה. "היינו ברחבת הריקודים", סיפר בשעתו ל-ynet, "הבן שלי קרא לי. אמרתי לו 'תשמע משה, הרצפה רועדת, משהו לא בסדר'. אז הוא אמר לי 'לא, אבא. אולי זה מההד של הבאסים'. אמרתי לו שיש לי תחושה לא טובה. ואז הבן שלי האחר קרא לי. אני לא יודע מה הוא דיבר אתי - ופתאום הכל קרס".
על סרור עבר לילה ארוך של חיפושים אחר יקיריו. "אי אפשר לדמיין מה עבר לי בראש. התחלנו לצעוק, אולי מישהו שומע. ואז ראינו שהוציאו את הפצועים. אני לא האמנתי, ראיתי שהכל כבר סגור, שהם כבר למטה, בקומה התחתונה".
שלומי סרור ליד לוח הזיכרון להרוגי האסון (צילום: חיים צח)
סרור לא רק כואב את האובדן, הוא גם כועס מאוד על שנזנח, לדבריו, על ידי הרשויות. "אנחנו בקושי מצליחים לשרוד. הפנסיה לא מספיקה. זה קשה בעיקר בחגים. משפחתי ושאר משפחות האסון נפלנו בין הכיסאות. איננו מוכרים מבחינת החוק ואין אף גוף במדינת ישראל שיעזור ויתמוך בנו, דווקא בתקופה הקשה והנוראית בחיינו. ארבע שנים אחרי האסון ועדיין יש סחבת נוראית בכל מה שקשור בטיפול בנו. אין עם מי לדבר", הוא אומר.
"איך מסבירים ומתארים את הכאב והסבל שאנו חווים יום יום במשך ארבע השנים האחרונות. איך מעבירים את התחושות בשביל שמשהו יתקדם וישתנה בגישה של הגורמים האחראים לנו ולמשפחותינו... אפילו התביעה האזרחית שהגשנו 225 משפחות הרוגים ופצועים מהאסון, באמצעות עו"ד אסף פוזנר לפני שנה וחצי, מתקדמת באיטיות, כאילו שלאף אחד לא איכפת. אנחנו משלמים בחיים והגורמים האחראים ממשיכים לחיות כרגיל. אנחנו לא יכולים לשכוח והם לא מצליחים לזכור".
מיד לאחר האסון, וכשהתברר שהסיבה לקריסת הרצפה היא שיטת ה"פל-קל" ששימשה לבניית הרצפה והתקרה, החליט ראש הממשלה על הקמת ועדה חקירה ממלכתית מיוחדת בראשות השופט בדימוס ורדי זיילר, שתחקור את בטיחות המבנים והמקומות הציבוריים בהם נעשה שימוש בשיטה זו כדי למנוע אסונות דומים.
במקביל, נעצרו המהנדסים שבנו את הבניין, המהנדס אלי רון, ממציא שיטת ה"פל-קל" ובעלי האולם, ונפתחה חקירת משטרה. בחקירה התברר כי שיטת "פל-קל" מעולם לא נבדקה בהליך מסודר או אושרה על ידי גוף מוסמך. השיטה נפסלה על ידי התחנה לחקר הבנייה בטכניון כבר בשנת 87', לפני שהחלה בניית רצפות פל-קל במבנה. בדו"ח של המשטרה נאמר כי השיטה היא מסוכנת, לקויה מיסודה ומשוללת כל בסיס עיוני או ניסויי.
בינואר 2002 הוחלט להעמיד לדין 13 מעורבים באסון, וביניהם ממציא שיטת "פל-קל", אלי רון ועוזרו, שהואשמו בהריגה. גם נגד קבלן הבניין, יעקב אדיב, המליצה המשטרה להגיש כתב אישום באשמת הריגה. את המהנדס דן שפר, שתכנן את שלד המבנה, את שותפו אז, שמעון קאופמן, ואת אדריכל המבנה, יאיר גוטמן, המליצה המשטרה להעמיד לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות. את ארבעת בעלי אולם ורסאי, אברהם עדי, דוד עדי, אפרים אדיב ואורי ניסים המליצה המשטרה להעמיד לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות.
ארבע שנים מאוחר יותר, והדבר היחיד שהתקדם הוא משפטם הפלילי של בעלי האולם. הם הורשעו לאחרונה על-ידי השופט חיים לי-רן בבית משפט שלום בגרימת מוות ברשלנות על כך שלא טיפלו כיאות בשקיעת מרצפות ברצפת האולם אותה ראו חודש וחצי לפני האסון.
משפטם של המהנדסים אלי רון, אורי פסח ודן שפר בגין הריגה עדיין מתנהל בבית המשפט המחוזי, ונמצא בשלב ההוכחות.
לפנייה לכתב/ת 
