"בחוקותי": הארץ לא מובטחת אוטומטית

בשבת נקרא את הפרשה האחרונה של ספר "ויקרא", השלישי מתוך חמשת הספרים של משה - חמישה חומשי תורה. עיקרו של הספר עוסק בכהנים, עבודתם, זכויותיהם וחובותיהם. אך פה ושם השתרבבו לספר כמה נושאים אחרים, הנוגעים גם לנו, האזרחים האחרים והפשוטים של היקום המקראי, שלא נולדו לשושלת הייחוס הכהנית. אחד מאותם נושאים אוניברסאליים מופיע בראשית הפרשה שלנו - מערכת היחסים הסבוכה שבין העם הנבחר לאלוהיו ולארץ ישראל.

בפסוקים הראשונים מבטיח אלוהים את הפשוטה והנדיבה שבהצעות: אם תתנהגו כמו שצריך -  "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותן" - אפילו השמים לא יהיו הגבול בתמורה. "גשמיכם בעיתם... ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור בארצכם". אופציה ורודה ומרתקת, אלא שסנקציה כואבת מאד לצדה: "ואם לא תשמעו...ובחוקותי תמאסו" - אם תפרו את הברית, ההסכם החוזי בינינו - גם אני אפר אותה, מבטיח הכל יכול, ומפרט רשימה איומה ומפחידה של מכות, יסורים, עינויים וצרות שיפלו לנו על הראש, בלי רחמים ובלא הפסקה. כאן, בגולה, בחו"ל ובכל מקום. באופן אישי ובצורה קולקטיבית - אלוהים נגד העם היהודי, בלי כפפות.

מה משמעות העיסקה הזאת – הברית הכרותה בינינו לבין האל הפרטי שלנו? מה רוצים הפסוקים הכואבים האלה, החותמים את ספר הפולחן ותורת הקורבנות, ללמד אותנו לדורי דורות? מסתבר שאין לנו שום ערובה והבטחה לקיום נצחי ללא תנאי על אדמת הקודש. אמנם, ארץ ישראל היא מחוז החפץ וארץ הבחירה היחידה שלנו. אמת, אין לנו חלומות וכיסופים לאף מקום אחר בעולם - רק לכאן, לארץ חמדת אבות. אבל הקיום שלנו כאן ומשך זמן הכהונה שלנו בארץ אינם לתמיד, והם לא אוטומטיים.

זאת איננה הארץ המובטחת ללא תנאי. נהפוך הוא, הגישה המקראית העקבית יוצרת קשר הדוק בין ההתנהגות המוסרית שלנו כעם הארץ, העם של הארץ, לבין הקליטה של הארץ אותנו. אם אנחנו מתנהגים נכון וכיאות על פי הברית; ביחס נכון לגר, ליתום ולאלמנה - נישאר כאן עוד ועוד. אבל אם נפר את הברית, נמשיך להיות אטומים ומרושעים לגר הגר בתוכנו, נעלים עין מדלות היתום ונאטום אוזניים לשוועת האלמנה - הארץ פשוט תקיא אותנו מקרבה, בדיוק כמו שהקיאה מכאן כל כך הרבה עמים אחרים ובלתי מוסריים, שרצו להיאחז בה וגלו ממנה בכאב. כשהחיים לא מוסריים, אין הבדל בין יהודים לאמוריים, בין ישראלים לכנענים, רומאים או צלבנים.

אין לנו זכות אבות אוטומטית. על פי היהדות, זכות האבות - אברהם יצחק ויעקב - תמה, נגמרה ונשלמה. יש לנו ברית אבות, הסכם בינינו ובין אלוהים, כשהארץ היא נקודת המפגש בין בורא העולם לברואיו נבחריו. אנחנו לא עם נבחר מלידה, אין לנו גנים טובים יותר מעמים אחרים. נבחרנו כדי לשאת בעול, כדי לקחת עלינו מחויבות ערכית ומוסרית גדולה יותר, לשמש דוגמה ומופת לעולם ומלואו.

לא פלא איפוא כי בעברית, ארץ מולדת היא נקבה, כמו אמא גדולה המכילה בקרבה וברחמה את האנשים והעמים של הארץ. בניגוד לשפות אחרות, כמו גרמנית למשל, בהן מולדת היא Fatherland - ארץ האב. לכן, בכל פעם בה הארץ נתקפת בחילה ומנסה להקיא אותנו מתוכה, אנחנו צריכים - כך מורה לנו פרשת השבוע, פרשת בחוקותי - לבדוק במה הפרנו את הברית.

ישאלו עצמם חסידי ארץ ישראל השלמה, האם חסידותם הקנאית לא הייתה הפרת הברית הנצחית, שהביאה לקיום כה מעוות ולא מוסרי שלנו כאן בארץ? וממילא, בגלל קנאות היתר, אנחנו מוענשים חלקית בהגליה מחלקי המולדת, כדי לאפשר לנו להשתפר ולהציל את השאר, את ישראל וחברתה, את המדינה ואזרחיה, את התרבות הלאומית ויהודיה? האם תיתכן פרשנות אחרת לפסוקים המפורשים: "והארץ תעזב מהם... יען... ובמשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם"?

מוגש בשיתוף עם התוכנית "משעל על הבוקר" של "רדיו ללא הפסקה"