הכל תלוי במומחה
שופטים נעזרים לא אחת במומחים שונים כדי להכריע בסוגיות מקצועיות. הבעיה היא שלעיתים קרובות מדי זהות המומחה היא זו שמכריעה את התיק
אדם נמצא ללא רוח חיים מתחת לגורד שחקים. מי חכם וידע מה הביא למותו? אולי מומחה רפואי? בוודאי שלא. המומחה יכול לבוא ולהעיד על מהות החבלות שנתגלו בגופה. מומחה רפואי אחר יכול אולי להעיד על כך שהנפטר היה בדיכאון טרם מותו. אבל מי באמת יודע מה קרה ברגע הקריטי שלפני הנפילה, האם המנוח נדחף, שמא איבד שווי משקל, ואולי התאבד?
ידיעה שכזו, בעיני המאמין, היא נחלתו של בורא עולם.
בעיני המשפט, הקביעה מה באמת קרה, היא נחלתו הבלעדית של השופט. זו חלקת אלוהים הקטנה של השופט. בכל משפט, עליו לקבוע, בכוח סמכותו, מהי האמת. מרגע שהפור נפל, האמת שקבע השופט הופכת בעיני המשפט לאמת מוחלטת. זו משמעות ההכרעה השיפוטית. מה שהשופט קבע כי ארע הוא שארע.
לעיתים השופט נדרש לסוגיות מקצועיות מורכבות. כדי להכריע בהן, השופט זקוק לכלים מקצועיים הדורשים שנים רבות של ידע, הכשרה וניסיון. לכאורה השופט רשאי לפנות לעזרת מומחה. אולם כאן מתעורר חשש. שמא השופט יבטל את דעתו בפני המומחה, העטוף בתארים ובהילה מקצועית וההכרעה המשפטית, נחלתו הבלעדית של השופט, תיעשה בפועל על ידי המומחה.
דיני הראיות שלנו ערים לסכנה זו. הם מזהירים את השופטים. אתם רשאים לקבל חוות דעת בעניינים מקצועיים, אולם פיקחו עיניים, וודאו היטב "אם אין חשש לעיוות דין". כך לשון פקודת הראיות.
בפועל, בתי המשפט נזקקים לחוות דעת מומחה כדבר שבשגרה. זהות המומחה, לעיתים קרובות, מכריעה את התיק. ראו לדוגמא מה קרה במקרה של שאול יוסף.
יוסף פתח מספרה לגברים בהיותו בן עשרים וארבע.מאז עבד לבדו במספרה, שמונה שעות ביום, ששה ימים בשבוע. בהגיעו לגיל ארבעים ואחת, החל יוסף לסבול מכאבים במרפק יד ימין, שהתגברו לקראת סיום יום העבודה. אורטופד אבחן אצלו מחלה בשם "מרפק הטניס".
יוסף פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש שהמוסד יכיר בו כנפגע עבודה. במהלך עבודתי אני מבצע תנועות חוזרות ונשנות, בעיקר בידי הימנית. יוסף ייחס את מחלתו לתנועות אלה.
אולם המוסד סירב להכיר ביוסף כנפגע עבודה. יוסף ערער על סירוב זה בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. השופטת נאוה וימן מינתה כמומחה יועץ רפואי את ד"ר דוד אנג'ל.
ד"ר אנג'ל קבע, כי הספר אומנם מבצע תנועות חוזרות ונשנות, אולם בכך לא די כדי לגרום לנזקים מצטברים. דרושה גם העברת כוחות ניכרים אל אזור המרפק המרוחק, כמו אצל שחקני טניס, טבחים שנושאים סירים כבדים, ועובדים העוסקים באריזה ובנשיאת חבילות. בחיפוש מאמרים ממוחשב, הוסיף המומחה, לא מצאתי אף מאמר שקושר ספרים למחלת "מרפק הטניס".
השופטת וימן נאחזה בחוות דעת המומחה והשיבה את פניו של יוסף ריקם.
אבל יוסף לא ויתר וערער לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה פנה למומחה רפואי אחר, אל ד"ר גדעון מן. וזה האחרון, מסתבר, סבר אחרת. "מחלתו של יוסף", קבע ד"ר מן, "דווקא כן נובעת מעבודתו כספר. במהלך עבודה זו מבוצעות תנועות חוזרות של פישוט פרק היד והאצבעות. תנועות חוזרות אלה גרמו נזקים מצטברים לגיד המשותף של השרירים הפושטים את הפרק. כל אחד מנזקים אלה, כשלעצמו, היה הפיך, אילו ניתנה לו שהות מספקת להחלמה. אולם תדירות תנועותיו של הספר במהלך עבודתו, על פני השנים, לא אפשרו את ההחלמה. הנזקים נצברו אלה על אלה ויצרו את מחלת מרפק הטניס".
וכשם שבית הדין האזורי הלך אחר המומחה שלו, כך גם בית הדין הארצי נשבה בקסמי המומחה שמינה. יוסף זכה בהכרה כנפגע עבודה.
אבל האם באמת מחלתו של יוסף נגרמה כתוצאה מפגיעה בעבודה? כאמור בראשית דברינו, זאת אין לדעת. אולם את אשר אין לדעת, מדינתנו הפקידה בידי השופטים ובידיהם בלבד. חבל שבפועל, ביותר מידי מקרים, המומחים הם שחורצים בפועל את הדין.
בשולי הדברים נאמר, כי מפליא שעניינו של יוסף הספר בכלל התגלגל לבית הדין לעבודה, כאשר מחלת מרפק הטניס, הינה מחלה העונה במדויק להגדרת מחלת המקצוע המופיעה בפריט 26 לתוספת השנייה של התקנות לקביעת דרגת נכות בביטוח הלאומי והיא מקנה את הזכות להכרה כנפגע עבודה לכל מי שעושה עבודה דוגמת זו של עבודת הספר. המוסד לביטוח לאומי לא היה צריך מלכתחילה להטריד את מערכת בתי הדין בעניין זה. אולם זו כבר סוגיה אחרת.
הכותב הוא עו"ד המתמחה בנושאי ביטוח
מומלצים
