קראנו להם כושים
הילדים הדחויים, שהושלכו לשולי ערי הפיתוח ונשכחו מלב, מצאו עצמם ברחוב, מחפשים אלכוהול, סמים ודבק להריח
האמת שכבר התרגלנו, בסופה של כל ידיעה חדשה על אלימות, לחפש את התוספת - "צעיר מחבר העמים" בדרך כלל, "ממוצא אתיופי" מדי פעם ולעתים גם "מכפר גדול במשולש". רק לעתים נדירות אנחנו ממש מופתעים לשמוע שמדובר בעוזי, או אורי, או נועם, ישראלים ששכחו כבר את טעם העלייה וההגירה של הדורות שקדמו להם.
"הפכנו לפח הזבל של העולם", אנחנו אומרים אחד לשני, ומתכוונים לכל אותם יהודים ולא יהודים ש"הביאו איתם מרוסיה" תרבות של אלימות שלא מוכרת לנו. "שם", אנחנו אומרים על אתיופיה, "התרבות הייתה כזאת שגבר יכול להרביץ ולאנוס את אשתו", ו"אצלם" - אנחנו מתכוונים לערבים כמובן - "זאת התרבות".
במידה רבה, אנחנו גם צודקים. חוק השבות הוא מסננת מאוד לא יעילה, ויחד עם הטוב מסתנן לפה גם הרבה מאוד רע. גם את השכנים לא בחרנו כשעברנו לגור בשכונה הזו, וגם להם יש מנהגים שלא ממש מקובלים עלינו. הבעיה היא שהתיאוריה הזאת על האלימות, נכונה ככל שתהיה, היא מוגבלת.
המכנה המשותף האחר של כל אלה הוא שהם איברים מושתלים שלא נקלטו היטב בגוף החולה של החברה הישראלית. הם הדחויים שלנו. ילדים שקראו להם "כושים", או "רוסים" או "ערבים", וסימנו את מקומם החברתי בהתנשאות מזרחית או אשכנזית עם ותק. ילדי עולים שהושלכו עם משפחותיהם לשולי ערי הפיתוח ונשכחו מלב, או חיים בכפרים נטולי תשתית מינימלית. הילדים האלה גדלו, נפלטו ממערכות החינוך, איבדו שפה משותפת עם הוריהם ולא יצרו אלטרנטיבית, מצאו את עצמם ברחובות, מחפשים דבק להריח, אלכוהול וסמים. משם הדרך לאלימות, כל סוג של אלימות, היא דרך קצרה מאוד.
זה נכון גם כשמדובר בבעלי משפחות צעירים, שכאילו התגברו על כל זה והצליחו ליצור לעצמם חיים. הם הרבה פעמים מובטלים, תשושים מנסיונות למצוא לעצמם ולמשפחתם מקום של כבוד בחברה, עסוקים בהישרדות פיזית ונפשית וטעונים וגדושים ברגשות תסכול, כעס, פחד ואיבה מצטברת. ואז, כל בכי של תינוק בן שלושה חודשים עלול לגרום לאלימות מתפרצת ורצח מזעזע.
אין לנו שליטה על מה ש"הם" הביאו מ"שם". הדרך היחידה לטפל בזה כאן, היא לעשות בקליטת העלייה ובשכנים הוותיקים שלנו הרבה יותר ממה שנעשה בינתיים. נכון שזו אחריות של ה"מדינה", אבל המדינה עסוקה במרכז הליכוד. גם בעניין הזה, אנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו.
