מרכז הרצל: סיור אינטראקטיבי בחייו של החוזה

את הציניות מומלץ להשאיר בכניסה (יש מקום במלתחה לשמירת חפצים). הביקור ב"מרכז הרצל", המוזיאון החווייתי החדש ללימודי הציונות בהר הרצל בירושלים, יספק לכם, אם רק תתנו לו, הרבה יותר מסקירה היסטורית חשובה. הוא עשוי בהחלט לעורר שאלות, להיות פתח לדיונים ואפילו לרגש.

במשך קצת פחות משעה תוכלו, בסיועם של הבמאי מיכה לוינסון והשחקנים סנדרה שדה וצק ברקמן, לשבת עם חוזה המדינה בבית-קפה וינאי, לשוטט איתו ברחובות פריז, להזדעזע מהקריאות האנטישמיות שליוו את

משפט דרייפוס, לצפות בדרמה שאיפיינה את הקונגרס הציוני הראשון, להקשיב למשא-ומתן (הכושל) שניהל הרצל עם הסולטן התורכי ועם הלורד צ'מברלין בלונדון, ללוות אותו במסעותיו בעולם ובפגישתו הקצרה עם הקיסר הגרמני בארץ, להציץ לחדר עבודתו המקורי, להזדהות עם תסכולו הגובר לנוכח הקושי לסייע ליהודי אירופה, לשמוע את קריאות הבוז והשריקות שהופנו לעברו במהלך הקונגרס הציוני השישי בו העלה את תוכנית אוגנדה, להצטער כמובן על מותו המוקדם - ולהתרגש לנוכח צילומי מדינת היהודים שכן הוקמה כידוע בסופו של דבר: צילומי שדות וגורדי שחקים, מעבדות וספורטאים מצליחים, המזכירים יותר מכל צילומי תעמולת בחירות.

בכניסה למוזיאון המחודש מוצג שולחן הכתיבה עליו כתב הרצל את "מדינת היהודים" ב-1896 ולצידו עותקים רבים של הספר, בתרגומיו השונים. בחדר הסמוך, שתפאורתו מייצגת את הבית שבו כונס הקונגרס הציוני הראשון, כולל הדגל עם האריה והנברשת, מתבקשים המבקרים לשבת לצד פסלי הצירים שלקחו חלק בקונגרס. "הרצל", מזכיר לוינסון בסרט המלווה את הסיור כולו, "היה המחזאי, הבמאי והשחקן הראשי בהצגה הזאת". במהלך נאומו הנרגש יישמעו מכל עבר קריאות "בראבו, יחי המלך". מלך היהודים, כמובן. הן מוקלטות, לא להיבהל.

"אין קיום לאומי ללא טריטוריה", טוען הרצל, וברקמן, שאמור לשחק אותו, קובע: "הוא השתגע". לוינסון, במאי במציאות ובסרט, עונה לו: "לא, הוא האמין". הם מציעים הצצה למסעותיו של הרצל, החוזה-ההוזה כדברי ברקמן, המשחק את ליאור, שאמור לשחק את הרצל, בניסיון לקבל צ'רטר להקמת המדינה. הם מזכירים שספג גם ביקורת, שלקונגרסים

השלישי והרביעי הגיע ללא הישגים, וקובעים כי פוגרום קישינב הוא שגרם להרצל לקבל בסופו של דבר את ההצעה שדחה תחילה - לייסד את מדינת-היהודים באוגנדה מכל המקומות שבעולם.

קריאות הבוז מתחלפות בתשואות כשברקמן-ליאור-הרצל מפתיע את צירי הקונגרס הציוני השישי במחווה דרמטית אופיינית, באומרו "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".  

רגע של ציונות

בחדר הבא בסיור, רגע לפני מותו, מוצג, מאחורי חלון זכוכית רחב, חדר העבודה המקורי של הרצל, עם המכתבה, הספרים, הציורים ופינת ההסבה. מסביב מוצגים בפני הבאים מקלות ההליכה ששימשו אותו, הכובע שחבש במהלך ביקורו בארץ ב-1898, פמוטי הכסף המהודרים של משפחתו, תמונות בשחור-לבן של בני-המשפחה, קסת דיו מעץ זית ששימשה אותו, מנדולינה שקיבל וחפצים אישיים נוספים. אחרי דקתיים

המוקדשות להתרשמות מהאיש בנעלי-הבית שלו, מוקרנים בחדר צילומים מהלוויתו ופס-הקול המוסיקלי נעשה עגמומי במיוחד.

אבל, ממהרים להזכיר לנו, הרצל מת אומנם עייף, מותש, אולי אפילו משברון-לב, אבל הרעיון שהגה הצליח. בעימות הקולנועי בין חזון אלטנוילנד לבין מדינת-ישראל, לא ברור מי המנצחת. אצלנו, במציאות, מוזכרים המצוקות, הפערים החברתיים, הפיגועים, המלחמות, הצורך להתייחס בכבוד למיעוט החי בתוכנו, אבל גם הסכמי השלום, והספורטאים שעשו חיל, ותעשיית ההיי-טק, ומחשב ההשקייה המתקדם שהומצא כאן, ונשות הכותל, והפלאפל, והופעות של ריטה ושל משינה, והטיילת על חוף ימה של תל אביב, והמדרחוב הירושלמי. מיש-מש ציוני נלהב ואופטימי, שסופו, כצפוי, במשפט "אם תרצו - אין זו אגדה". אלא מה? 

• מרכז הרצל פתוח בימים א'-ה', 16:30-09:00. הכניסה בהרשמה מראש.
• הסיור המודרך (עברית או אנגלית) נמשך כ-50 דקות.
• 20 שקלים למבוגר, 15 לילדים מעל גיל שש.
• לתיאום סיורים: 02-6202330 ,02-6433266.