עין צין: אחו בלב המדבר

אלמלא היה חורף מבורך בדרום, ספק רב אם הייתי מעז להציב את כף רגלי בהר הנגב בחודשי החמסינים על ספו של הקיץ. אך כיוון שהחורף היה הוגן שם, אפשר ללכת ולראות את הפלא ללא חשש. והפלא שאנחנו מדברים בו מתרחש בנחל צין.

ראשיתם של הדברים היו יכולים להיות במעיינות סמויים מן העין, אלה שמלחלחים את הקרקע הלבנה וכבדת הזרחנים של בקעת נחל צין, אותם מעיינות שלחלוחם עתיר המלח משלח מתוך האדמה יער סבוך של שיחי ינבוט. אוי לאדם אם יתעה בתוך יער זה, ולא משום שמבלי אמצעי ניווט לא ימצא את דרכו חזרה אל מחוזות התרבות, אלא משום קוציהם המאונקלים של הינבוטים, שאם הנעצם בבשר מיד הם מעלים את זכר דבריו של הנביא עמוס: "על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו, על דּוּשׁם בּחֻוּרצות הברזל את הגלעד..." (עמוס א' ג'). אלה הנביעות הפזורות של עין עקרבים.

אלא שראשיתם של הדברים לא יכולה היום להיות שם, בראשית נביעות הנחל. מעבר לשדה צין, הוא החלק הרחב בעמק הנחל, שבו נפערים בורות הענק של מכרות הפוספטים, סמוך מאוד למעשנות המעלות ענני אבק ואובך תמיד אל הרקיע, נמצאים גם מתקני השטיפה של הפוספטים, אלה שבלעדיהם אין להכשיר את העפרות הגולמיות למוצרים יקרי ערך ועתירי ממון. מן הבריכות העצומות האלה, ששטחן כ-3,000 דונם (בערך כשטחה של שמורת החולה) זורמים מי השטיפה, שהם ירקרקים ונאים למראה, ורק פגיעתם רעה, שאין הם באים להוסיף על הטבע אלא לשנותו.

המים הזורמים מן המפעלים מתווספים אל מה שהקב"ה הניח באפיקו של נחל צין, ואל יער הינבוטים מתווסף תת-היער של שיחי מלוח, שלוּ היו איסיים חיים היום היו שולחים את שלוחיהם להביאם אל מטבחם לאוכלם בסלט הבוקר שלהם ולהווריד את עצמותיהם, כפי שהם מוורידים את עצמות המכרסמים המדבריים הקטנים. מעליהם מתנשאת קומתו של יער עצי האשל, שחיבתם הגדולה למים מלוחים וגם יכולתם להפיק תועלת של חיים מן המים המאררים האלה, עושה אותם לשליטים האמיתיים של פינת עמק הנחל הזו.

לא הייתי מעלה כלל את עניין מי השטיפה ממפעלי הפוספטים של נחל צין אלמלא איבתי הבסיסית (והלא תמיד מוצדקת, אם להודות על האמת) למפעלים כגון אלה, ואלמלא הייתי עומד לא אחת בעין צין, כמה מאות מטרים במורד האפיק מעין עקרבים, ומתבונן בצער אל הגבים המלאים במי השטיפה, שהעלימו כליל את נביעתו היפה של עין צין המקורי.

להבדיל מאין הנביעה של עין עקרבים, הרי שמי התהום של עין צין מתוקים לאין ערוך, ולפיכך מעל שלל צמחי האחו המוריקים את האפיק מיתמרות צמרותיהם של עצי הדקל. כאן מגלה המתבונן שעצי הדקל בטבע לא נראים בדיוק כמו הוושינגטוניות שניטעו במושבות העלייה הראשונה, ולא כאלה המפארות את גינות הנוי ברחבי הארץ. הם באים לעולם בקבוצות צפופות ועתירות חזירים מן השורש, הקמל הרב מאפיר את הירוק שנקשר בתודעה לצבעו הספרותי של העץ, אין על העצים האלה פירות מתוקים כבבקעת הירדן ועמק כנרות והם קוצניים וגסים למגע. ובכל זאת, אי אפשר ליטול מהם את הממד הפיוטי כל כך של נווה המדבר.

אפיקו הגדול של נחל צין, במרוצתו אל נחל הערבה – בטרם שזה מעלים את כל המצטרפים אליו במלחת סדום – מתפתל כאן בפיתולים נאים שעוטרות אותם גבעות אפרפרות לבנות. אלו הן המקומות היחידים אשר מהם אפשר לראות את גיא החזיון הזה, שבו ירוק ולבן וחום לא נמסכים זה בזה, אלא משחקים בתיחום קווי מתאר חדים וברורים כגבול האחד מפני האחר, מבלי שנחילי יתושים בגודל מפחיד מתנפלים על הנמצא בעמק כדי לשאוב את דמו לרוויה. אין שעה משעות היממה, לא ביום ולא בלילה, שאפשר ללכת שם בלב היופי המדברי הזה מבלי להינזק מהחרקים רעי המזג האלה.

היחידים כנראה שעמידים באמת למפגע המזמזם הם הצבועים והזאבים, השועלים ואולי אפילו נמר, שעקבותיו נראו כאן בסביבה, שלא לדבר על אינספור ציפורי השיר שיתושים לא מייראים אותן אלא הם לעתים אפילו תוסף נאה למזונן.

ועניינו של החורף שחלף הוא שכמויות המים האדירות שזרמו כאן הטילו מהומת אלוהים בשבילי המקום ובמעברים שבסבך, ואין עוד ערך כמעט לצבעי השבילים המסומנים במפה – עד שלא יבואו האחראים על צבעי השבילים לקומם את מפעלם הנאה. לא זו בלבד שהמים הזורמים המיטו חורבן על "הסדר הטוב", אלא גם הוסיפו אחו ירוק ורחב מידות לשולי ה"יער" המדברי, ואם כי הוא קצר ימים, כימי המים העומדים בשלוליות עד התאדותם, הרי שמדשאות כאלה בלב המדבר אינן חזיון נפרץ, ויפה לראותן בטרם שיתייבשו לבלי שוב.

איפה זה?

במפת הטיולים וסימון השבילים "צפון הערבה ומזרח הנגב" (מס' 14). לאזור המעיינות של נחל צין אפשר להגיע ברגל בשביל המסומן בצבע אדום. נכון שזו דרך המתאימה לרכבי 4X4, אלא שאז אין שום אפשרות לספוג את המעיינות, השלוליות והסבך, אלא לראות את חומת הירק מן הצד בלבד. דרך נוספת היא לרדת ברגל בשביל שחור, מחניון קטן, על קצה שלוחה רמתית שטוחה ממערב למעיינות. אל נקודת הירידה אפשר להגיע בכל כלי רכב בדרך עפר (מסומנת גם היא בשחור) שמסתעפת מתחתיתו של מעלה עקרבים (מס' 227), ממש מול החורבה העתיקה רוגם צפיר.