אמריצר ודרמסלה תחילה
"לא עברה דקה, לא התקדמתי מטר וכבר נמלטתי לצל, מסביר לעצמי שלכל דבר יש מחיר, מנחם את עצמי שעד עכשיו שיחק לי מזל, מגלה לעצמי שכבר אין לי כוחות כמו בהתחלה". נמרוד הלוי כבר קצת שבע מקדשים, פחות שש אלי חום ותורים ארוכים, אבל צפון הודו עדיין עושה לו את זה
---------------------------------------------------------------------------------------
כבר חודשיים אני מנסה להגיע לאמריצר. למה? לא יודע, אובססיה. שמעתי עליה המון, רק המלצות חמות, ומקדש שלם מזהב זה משהו שבהחלט בא לי לראות. הייתי בדרך לאמריצר עוד בביקאנר, אחרי ג'איסלמר, ומצאתי את עצמי נפרד מחברים טובים בדלהי. אחר כך היה לי עוד צ'אנס להכות את אמריצר,
אחרי גנגוטרי, אבל אז עלינו לשימלה. הבנתי שאמריצר בסכנת פספוס כי היא רחוקה והאנרגיות שלי לנסיעות חוצות ארץ מתדלדלות. פחדתי שאם אשאיר את אמריצר לסוף אולי לא אראה אותה כלל.
אחרי שפגשתי בשימלה את דב, סיקי אדוק ובחור מבריק, נדרתי נדר לראות את מקדש הזהב ויהי מה. אימייל תמים גילה ששוב יש מקום יותר בוער: חברים מהטיול נמצאים בדרמסלה, מחכים ומתגעגעים. ככה יצא שנסעתי הפוך. מדרמסלה מערבה ודרומה לאמריצר ואחר כך חזרה על עקבותיי, כשהכיוון הכללי הוא בכלל מזרחה וצפונה לקולו.
דרמסלה: טיבט הקטנה
מקלאוד גאנג' הוא מקום מושבו הרשמי של הדלאי לאמה הגולה מארצו הכבושה, טיבט. אני נרגש ונפעם להיות כאן. המשיכה התרבותית והגיאוגרפית גדולה. האוכלוסיה טיבטית ברובה, פליטים בארץ זרה, קרועים מאדמתם וממשפחותיהם. נזירים בגלימות בורדו ברחובות, במסעדות, במקדשים, פניהם רוך וצנעה. ילדים עם שיער שחור חלק, צמוקי עיניים ויפים, עורם שחום סמוק לאדמדם. בחנויות צמר, כובעי פרווה, תכשיטים, משי רקום, ספרים של הדלאי לאמה, על טיבט והימצ'ל פרדש. ריח קטורת, מוזיקת תפילה בודהיסטית. שקט, ניקיון ונועם.
אמריצר: הבהלה מהזהב
אמרו לנו שחם, מזוהם, סואן, רועש, צפוף, דחוק. ניסו להכין אותנו, הזהירו, התריעו, ואנחנו לא הבנו. אחרי חודש רגוע וצלול בהרים השפלה ההודית הלוהטת של מאי קשה מנשוא. הרעש, הלכלוך, המכוניות, הזיהום. לא יאומן! כבר כמעט שכחתי - רוב הודו כזאת. מהשקט של מקלאוד לעיר העתיקה באמריצר - הלם אמיתי. הצפירות קורעות את עור התוף שלי, נהגי ריקשה אופניים מתנגשים בי, צורבות לי העיניים מפיח, מזיע, מדדה בנהר אדם, קבצנים נטפלים אליי, המלונות מוזנחים ומחניקים.
ובין כל אלה שוכן לו המקדש המוזהב, קודש קודשי דת הסיקים, עשוי זהב
טהור, נח בתוך בריכה ירוקה, מוקף רצפת שיש ובניינים בוהקים מלובן סובבים אותו. אף פעם לא ראיתי זהב בכזו כמות, בכזה גודל, מונח כמו קופסת הפתעה לנצנץ בשמש. תהיתי מה יש במתכת הזו שמרהיב, מה יש בזהב שמושך כל כך, ולא מצאתי תשובה.
בחצר רבבות מאמינים עם כיסוי ראש מפותל וזקנים ארוכים מגולגלים בסיכה לצורת זקן קצר. הם שונים מההודים האחרים, מידתם והופעתם נאה, גבוהים יותר, מחוייטים. ארשת פניהם הרצינית משווה להם מראה מכובד ואצילי, והם טובלים בבריכה שלגופם תחתונים בלבד ולראשם הכיסוי הענק.
כשרציתי להיכנס למקדש עמדו בתור מיליון אנשים שנראו כאילו החום והמחנק לא מזיזים להם כהוא זה, כאילו הבישול רק מעצים את טראנס ההיטהרות והקדושה. התור השתרך לאורך יותר ממאה מטרים ואלפי מאמינים נדחקו ונלחצו בתוך הסורגים הלוהטים. שעה, אולי שעתיים, אבל אני כבר כאן והמקדש כולו מוזהב גם מבפנים -שאני לא אכנס? זהו שלא.
נעמדתי בקצה התור במקום שהוא עוד פרוע ומרווח, עוד לפני השער, לפני שהסורגים לוחצים את התור, לפני הצפיפות והמחנק, לפני מלכודת הזהב המתרתח, והרגשתי גלי חום מכים ברקותיי, התחלתי לראות כתמים שחורים כמו במיגרנה חמורה. לא עברה דקה, לא התקדמתי מטר, וכבר נמלטתי לצל, מסביר לעצמי שלכל דבר יש מחיר, מנחם את עצמי שעד עכשיו היה לי מזל גדול, מגלה לעצמי שכבר אין לי כוחות כמו בהתחלה, מעדכן את עצמי שסוף השבוע עכשיו ושהייתי צריך לחשוב על זה קודם, מנהל עם עצמי מו"מ עקר ומנסה להיות שלם עם משהו שאני יודע שלעד אצטער עליו.
הייתי באמריצר, באתי עד אליו ולא ראיתי את מקדש הזהב מבפנים. המחיר היה גבוה מדי. לא רציתי לראות אותו מספיק בשביל להיצלות שעתיים בתנור אדם מזיע. אפילו לא בתנור מזהב. על זה אומרים: "כשרעבים אוכלים הכל".
קריצה לפקיסטאן
"באגה", מסוף הגבול בין הודו לפקיסטאן ליד אמריצר פותח שעריו למעבר
אזרחים וסחורות שעתיים ביום. בכל ערב, בשעה שש, נערך טקס סגירת הגבול. ההודים והפקיסטנים, הינדואיסטים ומוסלמים, יש ביניהם יריבות אך לא עוינות, אויבים אך לא שונאים. יש הרבה משקעים וכל צד מרגיש מקופח היסטורית. כיוון שהרבה הודים רואים עצמם פקיסטנים וכיוון שכל כך הרבה אנשים משתי המדינות תלויים בקשרי ובנתיבי המסחר, וכיוון שהודו מדינה פטריוטית ומעצמה גרעינית ולא יודע למה עוד בעצם, טקס סגירת הגבול היומי בבאגה הפך לחגיגה צבעונית והיסטרית שכמותה לא ראיתי.
הגבול הוא כביש שבאמצעו שער ומשני צידיו בנו טריבונות - לפקיסטנים בפקסיטן ולהודים בהודו. שומרי הגבול לבושים מדים מהודרים ומהוקצעים, קריינים עם מיקרופונים מנחים את הקהל, קוראים קריאות הידד לארצם, והקהל האקסטטי מעודד וצורח, מוחא כפיים ושורק ומשתלהב. לא הצלחתי להבין על מה המהומה, איך ולמה באים עשרת אלפי איש ביום, משפחות, נשים זקנים וטף, מתיישבים על הטריבונה כבר בחמש, מעודדים, שרים ומנופפים בדגלים כאילו מדובר בטקס של פעם בעשור, איזה חג לאומי או תחרות בינלאומית, אבל כן, זה בדיוק מה שהם עשו מזה.
הטקס עצמו משעמם ומגוחך. החיילים שנראים כמו טווסים צועדים ומניפים את רגליהם קדימה ומעלה בצורה כל כך מוגזמת עד שהם כמעט נופלים, השער נפתח, לחיצת יד קצרה בין שומרי הגבול שלא ראיתי בגלל ריבוי הודים נרגשים, נעילת השער, הורדת הדגלים מהתורן ותם הטקס.
קרוב לפקיסטן מתמיד, יכולתי לראות את הארץ מעבר לגדר וריח של סוד אקזוטי מלא תעלומות וסכנות בקע מצד הגבול האסור. הפקיסטנים ישבו בסדר מופתי (בהשוואה להודים): מימין הנשים הרעולות ומשמאל הגברים בכיפות לבנות וגלביות. הם עודדו את ארצם באיפוק מבוייש, הם גם היו פחותים במספר, והיציע ההודי ודאי נראה להם מאיים ביותר. בית"ר נגד אחי נצרת, טקס קבלת הפנים לאנטולי שרנסקי, מכבי תל אביב במוסקבה, שלמה ארצי בקיסריה, קרקס מדראנו בגני התערוכה. המון קהל. צחוקים במסוף.
סוויט-הום מקלאוד
בליל ה- 23 הירח מלא ויש תפילה חשובה בקומפלקס של הדלאי-לאמה.
תכננו לחזור למקלוד תוך יומיים ולהגיע לתפילה. אולי נראה במו עינינו את הוד קדושתו עובר או מתפלל או משהו.
לקחנו "מרוטי" מהגבול אבל הנהג טעה בדרך והסתובב בגבעות הסמוכות לדרמסלה שלוש שעות. הגענו בארבע בבוקר, עייפים ולא מרוצים, הלכנו לישון רק בשביל לקום מוקדם לתפילה שרצינו לשמוע ולגלות שהיא הסתיימה כבר בשש. רצף כשלונות. אפילו את המסיבה הערב בבגסו ביטלו, אבל טוב להיות כאן, בטיבט הקטנה עם גלגלי התפילה, המסעדות, החדר השקט, ההר המושלג והאנשים היפים מרמת טיבט.
____________________________
הפרקים הקודמים:
1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל 20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא 22. רג'סטאן רויאל אקספרס 23. הטאג' מאהל: בלי מילות תואר 24. כולם אוהבים את רישיקש 25. הפארק הלאומי קורבט 26. גנגוטרי: מסע אל המקורות 27. שימלה והעמק השווה
לפנייה לכתב/ת 
