תיבת אנדורה: טיול ג'יפים ברכס הפירנאים
דווקא עכשיו, כשהשלג נפרד מאתרי הסקי והיורו לא מאפשר אפילו לפנטז על קניות, זה הזמן להתמכר לירוק ולרטוב, לאוויר ולאווירה, וגם ללחם הקטלאני הטעים של הנסיכות החבויה בלב הפירנאים
הם, הנחמדים מרעננה, היו בעיצומו של טיול קלאסי באיזור: הם שכרו מכונית, יש להם מסלול כללי אבל לא מאוד מחייב, ויש להם הרבה מקום להפתעות ולספונטניות. אני הגעתי לשם בנסיבות כמעט הפוכות: טיול מאורגן, בג'יפים, עם מסלול שטח בנוי היטב שמישהו אחר תכנן, ובלי צורך לדאוג לא לארוחה הבאה ולא למקלחת הבאה. לכל אחת משיטות הטיול יש פלוסים ומינוסים, כמובן, אבל מאחר שבטבע עסקינן, הרי שהאפשרות לוותר על הכבישים לטובת שבילי עפר בעומק ההרים והיערות נראית הולמת מתמיד.
תשכחו מקניות
בשני דברים מפורסמת נסיכות אנדורה: בחנויות ללא מכס ובאתרי סקי. היורו, שגורם גם לפריטים ללא מס להיות יקרים, והאביב, שמוציא מכלל שימוש את מסלולי הגלישה, מדגישים את הדבר הנוסף שיש לה להציע: טבע. יש בה נופים משובחים, כפרים קטנטנים, מסלולי טיול, שמורות טבע, שטחי מרעה, פסגות
אנדורה שוכנת בלב הפירנאים הספרדיים, כשלוש שעות נסיעה מברצלונה, וממלאת שטח שאינו עולה על 450 קמ"ר (משהו כמו הגליל העליון). 70 אלף תושביה מרוכזים במספר עיירות בעמקים השונים ונהנים מרווחה כלכלית מאז הפכה הנסיכות לאתר עלייה לרגל ל-13 מיליון תיירים המתגלגלים אליה מדי שנה לצורך יום קניות מרוכז או לצורך חופשות סקי חורפיות. רק מערכת כבישים מחברת את אנדורה עם שכנותיה (צרפת וספרד), ולא פלא, לפיכך, שאחת הבעיות הקשות של אנדורה לה ווליה, עיר הבירה, היא פקקי תנועה תמידיים. בימים אלה נבדקת באנדורה תוכנית להקמת שדה תעופה חדשני שימוקם בראש אחד ההרים, מעל גובה העננים.
זה ברור, ויש כבר מי שמתריע כנגד, שהמעבר המהיר שעושה אנדורה מנסיכות חקלאית למעצמה תיירותית וההתפתחות המואצת של אתרי הסקי, ישפיעו על האיזונים האקולוגיים באזור ושהגילוח המסיבי של העצים משנה את זרימות השלג הנמס והבוץ, ואת תוואי השטח. זה ברור גם שהמהפך שעוברים כפרים קטנים, שחלקם עמדו כמעט נטושים עד לאחרונה ועתה הם משתפצים כדי להיות מרכזים תיירותיים או בתי קיץ לעשירי ספרד, ישפיע וישנה את קסמו ואופיו של האזור.
שלב הביניים הנוכחי איפשר לנו לטעום מהטוב שבשני העולמות: במלון Princesa Parc בעיירה האנדורנית Arinsal, שכבר הפכה לאינסטנט ברבור, יש עמדות אינטרנט, CNN בטלוויזיה וספא מלא הבטחות, אבל הרחוב, שהוא העיירה כולה, נטול כל חן או אופי, ומציע רק עוד מלונות ופאבים ומסעדות, ומהווה, למעשה, בסיס יציאה נוח לסקי (בעונה) ולטיולים באזור.
לעומת זה, במלון La Font שבכפר הקטן Os de Civis, המשרת בעיקר אוכלוסיה אנדורנית ושומר על צביון מקומי, אין קליטה בסלולרי (ואין טלפון בחדר), לא תמיד יש מים חמים באמבטיה, וצמודה אליו מכלאת חזירי בר מפוחדים (וכנראה שבצדק - כי קרוביהם המפוחלצים הסתכלו עלינו מהקיר כל זמן שאכלנו ארוחת ערב). אבל בכפר, שבו גרות רק 16 משפחות באופן קבוע, יש בדיוק את אותו חן וקסם שאין בארינזל: בתים יפהפיים מאבן צפחה שנראים כאילו צמחו מתוך ההר, סמטאות אבן תלולות וצרות (למכוניות הכשירו מגרש חנייה בכניסה), כנסייה סגפנית ומאיימת בראש גבעה, שקט רגוע, נוף ב-360 מעלות, ולחם קטלאן, שרק בשביל ההנאה שבהכנתו ובזלילתו כדאי להגיע.
לחם קטלאן ב-32 מילה וב-15 שניות: לוקחים פרוסת לחם קלויה (עד כדי פריכות). חוצים שן שום לרוחבה ומשפשפים אותה על הפרוסה. לוקחים חצי עגבנייה, ומשפשפים גם אותה על הלחם (לא מלטפים, משפשפים). על כל זה מזליפים שמן זית, והנה לכם תענוג עם טעם אותנטי.
אקסטרים לייט
בין שני בתי המלון האלה, ובכל אשר פנינו, או יותר נכון – בכל אשר עלינו וירדנו, מציע האזור נופים נעימים ורגועים של הרים, גאיות, שטחי מרעה וחקלאות, כפרי צפחה קטנטנים, יערות שמשנים את אופיים בהתאם לגובה השביל, והרבה הרבה מים. אין פה משהו שיענה להגדרה "כזה עוד לא ראינו", אבל כל כך נעים וקל להתמכר לירוק ולרטוב, להתרגל אליו כאילו שזה ברור מאליו. חוצמיזה, אולי דווקא בגלל זה, אפשר להתרכז גם בחוויית הנהיגה בג'יפ.
נהגי שטח מנוסים לא יצאו מכאן עם גולגולת של ג'יפ על החגורה, אבל עכברי עיר כמוני, ומשפחות חובבות אדרנלין, עשויים ליהנות מתחושת הקרביות שמתלווה לקפיצות והטלטולים, לתמרון בשבילים הצרים ובנסיעה על פי תהום, ולמעברים בתוך הנחלים, שמצטלמים כל כך טוב. אגב, שהות אינטנסיבית בג'יפ - אולי גם בגלל שאנחנו באים מהמדינה שבה מייחסים לטלטולים סגולות פותחות פה - עשויה להפוך זרים גמורים לחברים אינטימיים במהירות שיא, ועלולה, מאידך, להיות מבחן לא פשוט למשפחה על בסיס גרעיני. זאת אחת
הסיבות הטובות לצאת מהג'יפ מדי פעם, ולחלץ עצמות בטיולים רגליים ובפעילויות בשטח.
אחד המקומות המפורסמים באזור לטיולים רגליים הוא שמורת הטבע Aigues tortes, שידועה בשילוב היפהפה בין הרים למים שהיא מציעה ובהיותה ריכוז האגמים הגדול באירופה. אפשרויות נוספות הן טיולי אופניים וסוסים, דייג ותצפית על חיות בר, וכמובן שתמיד אפשר פשוט להתפרקד על חלקת דשא בתחתית עמק או בפסגת הר ולנשום עמוק.
יין ונתזים
אחת ההזדמנויות שלנו לרדת מהגלגלים היתה חווית שטח מסוג אחר: רפטינג. מי שייסע באזור העיירה Llavrosi, לאורך נהר ה-Noguera Pallaresa, יפגוש מדי פעם סירות גומי גדולות ובהן טלטאביז אנושיים עטויים מדים וקסדות בצבעים אחידים. אנחנו דגמנו את הרפטינג של אתר Yeti, ונהנינו משעה אדרנלינית ביותר.
גם בפעילות הזו יש סוג של צפיפות חברתית, שכן את השייט מלווה הפחד מנפילה למים (מה מפחיד יותר – עומק הפדיחה או עוצמת הקור?), והאיום באנגלית המרוסקת של המדריך: ככל שעבודת הצוות שלכם תהיה טובה יותר, ככה יגדלו סיכוייכם שלא לטבול במים. שעת החתירה המגבשת אפשרה לכולם לחפש את האשם באובדננו הקרוב – הסוציומט שלא טורח או האידיוט שלא מצליח – וללמוד מילה שימושית בקטלאנית: אדלנטה - ה"יאללה" המקומי.
את השיט, כמו גם את הארוחה המקסימה בצל הפוחלצים, סיימנו בעוד מנהג מקומי: שתיית שמפנייה מקומית מ"פונטנה", מזרקה. לקראף הזכוכית בו מצוי המשקה יש זרבובית צרה וארוכה, שיש להטות בזווית הנכונה, אי שם מעל הראש שמוטה אחורה, ולשתות ממנה בלגימה ארוכה את המשקה שזורם כמו מפל היישר אל הפה. ככל שהקראף יתרחק מהפה, תיווצר מזרקת אלכוהול מרשימה יותר. מאחר שהזרבובית כלל לא אמורה לבוא במגע עם השותה ממנה, השתייה מהקראף היא עסק חברתי והוא עובר מאחד לשני, כמו סוג של מקטרת שלום משכרת.
ימי הטיול האינטנסיביים מסתיימים בברצלונה, ניגוד מוצלח מאוד לחווית הטבע והשקט הכפרי ממנה חזרנו, וסיבה טובה לרצות לחזור לחיים עירוניים. מי שתאוות הקניות שלו לא באה על סיפוקה, יוכל להתנחם בכך שמתחם הדיוטי פרי בשדה התעופה של ברצלונה מוצלח מאוד (יש גם "זארה") - אם כי, כמו כל דבר שנקוב ביורו, אינו זול כלל וכלל.
הכותבת היתה אורחת חברת מדרפט .
לפנייה לכתב/ת 
