קץ הילדות
יהיו התלונות על פרס ספיר אשר יהיו, לפעמים הוא גם מזכיר לנו שיש ספרים נפלאים שראוי לדבר בהם: "ילדה", מאת סופרת הילדים אלונה פרנקל שמועמד השנה לפרס, הוא אחד מהם. לירז אקסלרד משבחת
כשההורים של הילדה אלונה פרנקל התחתנו, אבא שלה קנה לאמא שלה בית מפואר. אחוזה. הבית המפואר ביותר והיקר ביותר בעיר הפרובינציאלית בוכניה שבפולניה. ביום המעבר אל הבית החדש אישה צוענייה שעברה בשביל ניבאה שהם יאבדו הכל, את כל מה שיש להם, אבל יישארו בחיים. הם צחקו, התעלמו, הדחיקו. מה יכלו לעשות?
זה היה בשנת 1935 בפולין. הילדה שגדלה להיות אלונה פרנקל, המחברת של הספר הנפלא הזה, "ילדה", נולדה כעבור שנתיים: "ואז, לפנות שחר, בעשרים ושבעה ביוני שנת אלף תשע מאות שלושים ושבע, אמא שלי קיבלה צירי לידה. ירדו לה המים, והרחם שלה החליט לפלוט אותי לעולם. ככה זה היה. הרי זה לא יכול היה להיות אחרת". .
ב"ילדה" – רומן זיכרונות שמועמד השנה לפרס ספיר – מספרת פרנקל על שתיים עשרה וחצי השנים שעברו מהרגע שהרחם של אמא שלה פלט אותה לעולם ועד לרגע שהיא בעטה בתפוז ממעקה האונייה למים של מפרץ חיפה. בקול שמשלב את הילדה הלא יודעת של אז עם האישה הבוגרת והיודעת של היום, היא מספרת על עצמה ועל אמא שלה ועל אבא שלה ועל עוד בני משפחה, מכרים, אנשים שדרכיהם הצטלבו וסיפרו להם על עצמם ועל מה שקרה להם בשנים בהן יהודי אירופה נדרשו לחדול. אל הספר מצורף תיעוד מצולם של אותם השנים: מעט תמונות משפחה, תצלומים של מסמכים רשמיים, ציורי ילדות שהיא ציירה, צילומים של חפצים.
הצוענייה, מתברר, צדקה: הם איבדו הכל. ושוב איבדו הכל. ושוב פעם. כמה פעמים יכולים אותם אנשים לאבד הכל? כמה פעמים אפשר למסור את הילדה כדי להציל את חייה? כמו קו הלב במכשיר א.ק.ג של חולה אנוש, הם עולים ויורדים, מוצאים ומאבדים, מגיעים ומגורשים.
שורה ללא סוף
פרנקל מספרת היום על העבר כאילו לא חלפו כל השנים והנושא לא עוּבָּד ולא נקבעו דרכי הסיפר לגביו. כאילו עוד לא הגדירו את קורות היהודים באירופה באותן שנים במילה "שואה". בהתאם, הכתיבה חופשית ומשוחררת, עשירה ומלאת דמיון. הספר הוא רצף של טקסט חי, נושם, פועם. אם קוראים בשקט אפשר לשמוע את דפיקות הלב של הילדה המתחבאת בתנור, אותם צלילים שקציני הגסטאפו איכשהו לא שמעו.
המספרת מדלגת בין תקופות שונות, בין מחבואים שונים. היא עוברת בין הזמנים והסיפורים, בין נקודות המבט השונות של עצמה, הילדה, אז, אחר-כך, היום. היא חוזרת על עצמה. והחזרה הזאת - שהיא בכל הרמות, ברצף של הנארטיב, בהתקדמות הכרונולוגית, בחזרה על אותן אנקדוטות וסיפורים, בחזרה שוב ושוב על אותם מילים וביטויים (למשל המשפט החוזר: "אמא שלי סיפרה, סיפרה סיפרה" או "ועדיין לא דיברנו על רופא השיניים") - החזרה הזאת נותנת לסיפור אווירה של אגדה ובו בזמן מבהירה שהכל אמת.
החזרה היא גם מונוטונית וגם משתנה. היא נותנת לטקסט מוזיקה של מנטרה או תפילה. בחזרה העקשנית הזאת יש מהדואליות של מי שרוצה לספר אבל גם לא רוצה. לא לספר ולא לשמוע. ויש בה את התהייה של מי שאינו מסוגל להאמין. ואת ההכרח להפוך את הסיפור לאמין. להאמין בו. כאילו בחזרה עליו שוב ושוב הוא נהייה ממשי יותר.
קטעים שלמים כתובים בשורות קצרות. באחרים השורות נשברות באמצע, בחטף. והשורות הקצרות מזכירות שורות של שירה, כמו גם שורות בסיפור ילדים או אגדה (וכך נוצר עוד חיבור להווה, לאלונה פרנקל סופרת הילדים). ואותן שורות קצוצות הן גם ביטוי של האימה. שורות שלא רוצים לראות את הסוף שלהם. כאילו הזוועה גדולה מדי אז שמים נקודה ודי.
ככה זה העולם
זה לא ספר על המלחמה. "ילדה" הוא שחזור מרגש ונפלא של ילדות, על מוראות ונוראות הילדות, וגם נפלאותיה. המלחמה פשוט שם. כמו כובע האימים ("כובע הבלהות" ש"בגללו קיבלתי טיק"). כמו המעיל הגדול מדי עם הקיפולים שמושכים את הידיים למטה (המעיל שכל הזמן רציתי להיכנס לדפים של הספר ולקחת אותו ממנה). כמו רופא השיניים.
המילה שואה לא מופיעה בטקסט, אבל הרגשה של שואה מרחפת מעל והמילה כמו חוזרת אל המשמעות הקודמת שלה, זאת שלפני המחנות וההשמדה והנאצים. היא נובעת מהעולם הרגשי ומחוויות היומיום של המספרת. היא נמצאת בפרידות התכופות מכל מה שמוכר, בחוסר היכולת לייצר שגרה, במסע השיפורים שערכה בה אמה אחרי השחרור, בביקור אצל התופרת, במחזור הראשון. שואה בכל. וגם יופי. גם הוא נמצא בכל מקום וצץ במפתיע. בקשת שמשתקפת בשלולית ובחיות הכפר ובשימורי הפירות ובסיפורים שאבא שלה סיפור לה במחבוא על בני האור ובני החושך.
ויש גם השלמה, השלמה עם התפקיד החדש של הילדה ששנאה סיפורים - תפקיד המספרת. השלמה עם הסיפור שיש לה לספר. השלמה עם אמא שלה ואבא שלה ועם החיים ועם מה שהיה. "האמנתי שככה זה העולם", היא אומרת, פעם אחרי פעם, בגידה אחרי בגידה, מחבוא אחרי מחבוא עד לנמל חיפה, "הגענו והתחיל סיפור חדש".
לפנייה לכתב/ת 
