יפו של מעלה ויפו של מטה
"יפו היא עיר של נשמות מתערבבות. של אנשים ואמונות שמשתרגים אחד בשני ויוצרים סיפור משותף. מתארים תקופה. יש סיפורים שנקברים בין אבנים, אחרים נלכדים בטעמים שבין החיך ללשון, ויש כאלה שנשמרים בחפצים". סיור בשביל הנשמה
בית קברות הוא מקום מפותל להסתכל ממנו על העולם. מסע פיוטי של אכזריות וחמלה, של מציצנות ותיעוד. פיסות חיים פרטיות של אנשים משתרגות אחת בשנייה ורוקמות סיפור משותף. מתארות תקופה. במיוחד כשמדובר בבית קברות ישן שיודע לספר את תולדות האנשים שמונחים בו, ואת הבחירות האישיות והחברתיות של הזמן שהם חיו בו.
בבית הקברות היהודי ביפו קבורה אישה בשם אסתר. לפני מאה שנים היא כבר עזבה את העולם, והמצבה שלה עדיין חושפת את תולדות
חייה האומללים. "קצרת ימים הייתה", כך כתוב על המצבה, "שבעת רוגז ואחריתה מתה בליבת האש". כל כך הרבה שנים עברו מאז חייתה את ימיה ברוגז שאלמלא הכתובת שמנציחה את עלבונה, יתכן והיו זוכרים אותה בצורה אחרת. אולי היתה אישה חכמה, אולי חברה טובה.
בתי קברות הם מראה של תקופה כמו בגדים, שירים, עיתונים. כמו סגנונות בניה שמתחלפים. עניין של אופנה. לפעמים הסגנון מתחשב, מהוסס, ולפעמים דרמטי ונוקב.
ששים ושתיים שנים קברה הקהילה היהודית של יפו את המתים שלה בבית הקברות. קהילה זעירה. בשנים הראשונות מנתה מאה עשרים איש. בימי הזוהר שלה גדלה לכארבע מאות. כמעט בלתי נספרת. במחברות של ועד העדה היהודית רשומים שמונה מאות וחמישה אנשים שנקברו ביפו. בשנת 1840 נקבר היהודי הראשון. אחר כך הפך בית הקברות רשומון של כל מה שהיה פה. תמצית הקיום היהודי בארץ ישראל לדורותיה. ליד הקבר של אסתר קבור "בחור כארזים. חכו ממתקים וכולו מחמדים שנפל בידי
הגויים וגופו עשו ככברה בחרבות וברמחים".
שנים היה בית הקברות סגור ונטוש. הים הכחול שעולה מעל הקברים, פסיפס הגגות של הבתים החדשים והישנים שממלאים את הסביבה, והשקט האין סופי, נסגרו מאחורי שער הברזל ואיש לא ידע על קיומם. במציאות מוכה, כמו זו שלנו, קשה להפוך ביקור בבית קברות לחוויה תיירותית
או תרבותית. בית הקברות נקבר באלמוניותו. ביוני 1986, חלפה בו עוד לרגע נוסף אחד נשמת אפו האחרונה של יהודי שהתעקש להיקבר פה. נשימה אחת בלבד, והמוות חזר לשלוט בבית הקברות.
בשנים האחרונות עושה החברה קדישא מאמץ להחזיר חיים למקום. להפוך אותו לחלק מהסיפור שלנו. של מי שהיינו ולכן גם של מי שתמיד נשאר ונהיה. אם מגיעים לפה, כדאי לבוא עם מישהו שמכיר את המקום ויודע לספר עליו.
הנשמה של החומוס
מעבר לכביש תוססת מעצמה אחרת שמתארת ומסכמת בצורה מדוייקת את יפו ואת כל מי ומה שאנחנו. עלי קראוון אבו חסן. אחת החומוסיות הטובות שהצמיח האזור. למעלה משישים שנה מגישים שם את אותה התערובת, ותמיד היא מנצחת. המסבחה היא יצירה קולינארית מהסוג שגם מי שלא מתמוגג מחומוס, לא יעמוד בפיתוי.
את המקום מנהל אברהים בן הזקונים של משפחת קראוון. הוא קיבל אותו בירושה מאבא שלו, עלי. יחד עם המפתח למקום והמתכון הסודי של התערובת המשובחת, העביר אבא
עלי לילד שלו גם את האני מאמין שעובר במשפחה מדור לדור. "לך תמכור פטרוזיליה ברחובות" לחש לו, "תהיה חופשי. העיקר לא תהיה שפוט של אנשים אחרים".
את תאוות החומוס אפשר לספק כאן כל יום רק עד הצהריים. באופן רשמי פתוח בערך עד שתיים וחצי, אבל כבר לפני שתיים אתם עלולים למצוא את עצמכם עומדים בשערי גן העדן כשאין לו מה להציע לכם.
מסוג המקומות שנותנים את הנשמה עד שהיא פשוט נגמרת. גם לפני זה סביר להניח שתמצאו את עצמכם מצטרפים לשולחנות של אנשים שמעולם לא הכרתם, ומנגבים בפיתה, כתף לצד כתף, את התערובת הקסומה.
הנשמה של הארץ
יפו היא עיר של נשמות מתערבבות. של אנשים ואמונות שמשתרגים אחד בשני ויוצרים סיפור משותף. מתארים תקופה. יש סיפורים שנקברים בין אבנים, אחרים נלכדים בטעמים שבין החיך ללשון, ויש כאלה שנשמרים בחפצים. אמוץ יעקובי הוא אספן של כלים שימושיים שהיו פה לאורך השנים. בעיקר הוא אוסף כלים, חפצים ומפות משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.
בהתחלה הוא שמר את האוספים שלו לעצמו. תחביב של שעות הפנאי. בשלב מסויים הפך את זה למקצוע, ופתח את "פלשתינה (א"י)" - בית מסחר
לחפצים ישנים בשוק הפשפשים. מי שרוצה ללכוד במבט את הנשמה של הארץ הזו, יכול לעמוד בפתח של החנות ולצוד אותה.
הבחירות של החפצים מאוד אישיות. רק מה שאמוץ אוהב, רק מה שהיה מכניס הביתה. במובן מסויים "פלשתינה" היא הגירסה המוקדמת של חנויות המתנות לגברים שנפוצות היום. כלי עבודה, עטים, שעונים, סכינים, חרבות ציוד צבאי ורפואי. אין חדש תחת השמש. אם אתם מחפשים מתנה לגבר שיש לו הכל או מפחדים ליפול לשבלונות האפנתיות, יש סיכוי טוב שתצליחו להפתיע אפילו את עצמכם באפשרויות שטמונות כאן.
אספנים הם אנשים מכורים עם כל התסמינים המוכרים. כשהם צריכים את המנה שלהם, אין בהם רגע של שקט. עד שהתאווה לא תבוא על סיפוקה המבט שלהם תלוי באמצע העיניים, מורעב ובלתי מפוייס. אחרי שהם מוצאים את מה שחיפשו, הם נראים כמו גורים שמנמנים ושבעים עם טיפות של חלב על השפתיים. החנות של אמוץ היא מקום מפגש של מכורים. גם אם לחנה בבלי יהיו השגות על מידת הנימוס שכרוכה בכך, אין מענג מלהקשיב לשיחות שלהם בינם לבין עצמם ועם אמוץ. שיחות שמעלות מיצים של תשוקה ורצון שלא יכול לבוא לעולם על סיפוקו. על אהבה בלתי נכבשת. כל מה שאנחנו וכל מה שנהיה.
איך עושים את זה:
- בית הקברות היהודי, רחוב יהודה מרגוזה מול בית מספר 48. המקום נעול. את המפתח אפשר לקבל בתיאום מראש בלשכת מנכ"ל החברה קדישא בתל אביב, רחוב מוהליבר 33, טל': 03-7593600. (מומלץ לברר במשרד אם יש סיור מודרך או מישהו שיכול להדריך אתכם).
- עלי קראוון אבו חסן, רחוב הדולפין 1, יפו. פתוח עד שתיים וחצי בצהריים.
- פלשתינה (א"י), רחוב עולי ציון 8, שוק הפשפשים, יפו. טל': 03-6812581.
- לכל הכתבות הקודמות בסדרה לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
