ככה מנגנים באך

שורת הסיכום: היה נפלא ביותר!

יוהן סבסטיאן באך (1750-1685), שיש הרואים בעצם הופעתו עלי-אדמות התגלות אלוהית ממש, מוזיקלית כמובן, כתב כנראה שלושה פסיונים. שניים בוודאות - ה"מתיאוס (מתי) פסיון" ו"היוהאנס (יוחנן) פסיון" שאותו שמענו אמש; וכנראה גם את "הבשורה על-פי לוקאס" (אם כי יש ספק אם היא נכתבה באמת על-ידו).

הפסיון הוא סוג של אורטוריה (חיבור מוזיקלי דרמטי על נושא דתי) שמתמקד בסיפור רדיפתו של ישו וצליבתו. הפסיונים עוסקים בקטע זה או אחר בשעות חייו האחרונות של ישו. ב"יוהאנס פסיון", ישו, היושב לסעודה עם תלמידיו, נעצר בידי שומרי המקדש היהודים, אנשיו של הכהן הגדול, ומוסגר לנציב הרומאי פונטיוס פילטוס. היהודים דורשים את הוצאתו של ישו להורג, בתואנה שהוא מציג עצמו כבן האלוהים. דבריו של ישו על מלכות השמים הקרבה מוצגים בפני פילטוס כיומרתו של ישו להיות "מלך היהודים", וככזה הוא מורד במלכות. פילטוס דווקא מתרשם מישו ומחפותו, אך נכנע ללחץ היהודים הדורשים שוב ושוב להמיתו, וצולבו למוות.

עניינם של הפסיונים מתמקד ברגשות האדם נוכח יסוריו של ישו הנוצרי. והמוזיקה, כמו גם קטעי התמליל הלא-סיפוריים, גדושים בסמלים המבטאים כפרה, חמלה, ומסירות, ואת אסירות התודה לישו על שבאהבתו וביסוריו כיפר על חטאי האדם.

ציר היצירה, כלומר סיפורו של ישו, מובא בידי זמר-מספר (טנור), בקטעים-קטעים של מעין דיבור זימרתי (רצ'יטטיב). בין הרצ'יטטיבים משתלבים המרכיבים המוזיקלים המובהקים של היצירה: האריות (קטעי שיר לסולן בליווי תזמורת) והכורלים (שירי התפילה המקהלתיים). גאונותו של באך באה לידי ביטוי בין השאר בסינתזה שבין המופשט והעילאי לבין הריאליסטי והדרמטי. כלומר השילוב שהוא עושה בין המימד הסיפורי-דרמטי המובא בפי המספר-האוונגליסט לבין המימד המופשט, הנעלה, התיאולוגי – המתבטא בכוראלים המופלאים ובאריות. רגע אחד המקהלה, בתפקיד המון העם התובע בקנאות את דמו של ישו, שרה בדרמטיות "קח, קח וצלוב אותו"; ורגע אחר-כך אותה מקהלה דרמטית, פושטת עורה, וקוראת, בכורל לירי עדין ומרשים, "האוכל באמצעות כאבך ומותך, את מלכות שמים לרשת?".

שינויים ניכרים

ה"יוהאנס פסיון" חובר ב-1723, אך במהלך 25 השנים שלאחר מכן הכניס באך שינויים ניכרים למדי ביצירה. היתכן שלא היה שבע-רצון מיצירתו שלו? או שמא ביקש לרצות את מעסיקיו – ראשי הכנסייה בלייפציג? או אולי נדרש להתאים היצירה להלך הרוחות המשתנה של ה"קליינטים" שלו, באי-הכנסיה? האם באך העדיף את הגירסה המוקדמת או את הגרסאות "המתקנות"? כך או כך, אין עוררין על גאונותה של היצירה, תהה גירסתה אשר תהה. המחקר המוזיקלי והתיאולוגי ביצירותיו של באך בכלל, ובוודאי בפסיונים שלו, נמשך בלהט יותר מ-150 שנים. ישנן תיאוריות מרחיקות לכת העוסקות בארגון הסימטרי של היצירה הזאת, במטפורות המוזיקליות שהיא גדושה בהן, ובפרשנות לסימבוליקה הדתית שלה.

הקונצרט אמש בלט במודל הייחודי שבאופן ביצוע היצירה. ה-New London Consort, בראשותו של המנהל המוזיקלי שלהם והמנצח פיליפ פיקט, מנגנים באך בהרכב קולי ותזמורתי צנוע מימדים ביותר. במשך כ-180 שנים ועד לא מכבר, לפני 20-10 שנים, בוצעו יצירותיו הקוליות והתזמורתיות של באך, במקהלות קלאסיות גדולות ורבות מבצעים. אלא שאסכולה הולכת ורווחת בשנים האחרונות טוענת שהמקהלות שבאך כתב להן היו קטנות ביותר, ממש זמרים בודדים. אחת ההוכחות לכך היא שכמעט אין בכתבי היד של באך הוראות נפרדות לסולנים ולמקהלה. למעשה הסולנים הם-הם המקהלה.

וזה בדיוק מה שעושים ה"ניו לונדון קונסורט". המקהלה מונה שמונה זמרים בלבד, כמעט כולם משמשים גם סולנים השרים אריות קטנות. לכל קול שני זמרים. את תפקיד האלט לא שרות נשים כמקובל במקהלות קלאסיות, אלא כפי שמן הסתם נכון היה לתקופת באך, שני גברים בעלי קול גבוה במיוחד (קונטרטנור). גם התזמורת המלווה היא מצומצמת ביותר והרכבה הכלי דומה כנראה להרכב הבארוקי המקורי של ימי באך (כולל עוגב, ויולה דה גמבה וחלילים).

אבל – קטן ככל שיהיה ההרכב הזה – מה שהתרחש על הבמה הוא פלא מוזיקלי צרוף. כל קול של כל אחד ואחת מהזמרים (כולם אגב סולנים בזכות עצמם) הוא נפלא, וצירופם מזהיר. יש משהו מאוד צנוע, מופנם, בביצוע הזה. אין גלישה לדרמטי או למופגן. הכל מאוזן מאוד, אך רגיש מאוד וקשוב לניואנסים הזעירים ביותר. לא יהיה זה הוגן להצביע דווקא על זמר מסוים, ובכל-זאת, כששרה הסולנית Mhairi Lawson את האריה "הנמס לבי בנחלי דמעות... הודע לעולם ולשמיים... ישו שלי מת!" היא הייתה מרטיטת-לב ממש.

הבאת האנסמבל הזה לפסטיבל היא בלא ספק החלטה שראויה לכל שבח. לגנאי לעומת זאת ראויים מארגני הפסטיבל על שמיקמו את המופע באולם שרובר הגדול. הרכב קולי כזה בסגנון מוסיקלי כזה, נדרש לאולם קטן בהרבה, לכל היותר אולם הנרי קראון, שאגב גם אקוסטית מתאים יותר למופעי מוסיקה כזו. אני מניח שהשיקול העיקרי למיקום הקונצרט בשרובר היה כלכלי. הקונצרט הזה אכן זכה לביקוש גדול, אך יושבי 15 השורות האחרונות לא זכו לתמורה הראויה לכספם וחבל.

ובכל זאת נסיים בסיכום שהקונצרט הזה ראוי לו: באך היה מן הסתם מאושר לו נכח באולם והיה שומע את יצירתו מבוצעת כך.