ירושלים, גרסת חכלילי

כיכר השוק ריקה: "פספורט", ערוץ 2, ראשון 20:20

לפעמים אני תופס את עצמי שמח על הורדתה של "טלעד" מסיבה אחת בלבד: כי איל פלד יפסיק להתרוצץ בכל העולם ולהוציא לי את העיניים עם הג'וב הזה שלו. אבל איך ייראו החיים בעולם שאחרי פלד? ובכן, כנראה שאותו דבר, שכן עדיין נותר עימנו בנו הרוחני והמיופייף של פלד – פרי אהבתו לטקסטים חצציים – ניר חכלילי.

אם פלד הוא צנון, חכלילי הוא צנונית. על המסך הוא מנסה להצטייר כטיפוס משוחרר ונהנתן, אבל עובר מיובש ועצי כריזלינג יקר מדי, ומשעמם במידה דומה. מה שכן, ביקורו של חכלילי בירושלים הדגים מיומנות ניכרת בכל הקשור לתחפושות: מעולם לא נראתה ירושלים יותר טוסקנה. כל האתרים צולמו כשהם כמעט ריקים מאדם (למעט השוק, כמובן), בתאורה מושלמת, וכשחכלילי מבקר בכרמי יקב צרעה אין לך כל ספק שהעסק צולם בבורדו. נחלאות, מצידה, נראית לגמרי כפר איטלקי. שום זכר לירושלים המלוכלכת, ההמונית, החרדית והגטואית של עידן לופליאנסקי.

ירושלים של "פספורט" היא ירושלים מושלמת, ירושלים כפי שתיירים הוזים אותה, כפי שילדים חווים אותה. זה מרשים, ו"פספורט", לפחות בכל הקשור לבימוי, היא תוכנית משויפת מאוד. היא גם, כמובן, משעממת מאוד, בעיקר כשחכלילי מדקלם טקסטים כמו "אם אתם רוצים להרגיש את הדופק של ירושלים, היכנסו לה ללב. לשוק מחנה יהודה". הייתכן שחכלילי ופלד כותבים זה לזה?

"פספורט" היא קצפת טלוויזיונית מפוסטרת שמאפשרת לכם, ובכן, לבהות בפוסטר. היא לא רוצה, וכנראה שגם לא מסוגלת, להיות יצירתית. חכלילי היה קורא לזה: "אם אתם רוצים להנות מ-40 דקות של קלקר, בואו ל'פספורט'". רק אל תביאו איתכם כריות, או ציפיות.

עצירה במדבר: "שיחות עם אהרון אמיר", ערוץ 1, ראשון 20:15

מי שממש ראו טלוויזיה בחג הזה הם, תרשו לי לנחש, האנשים שמשפחתם לא לקחה אותם לפסטיבל שיבולים וארמונות זיפזיף. מתנגדי ההתחברות. נטולי הילדים. עוכרי ישראל הגבינתית. אבל הטלוויזיה לא היתה שם בשבילם. הטלוויזיה, לדעתי, לקחה את ילדיה וכולם נסעו צפונה לפסטיבל עוזי פלד.

נשארנו עם "שיחות עם אהרון אמיר", הפקה ערוץ-אחדית טיפוסית, מהכיתוביות האנמיות והכעורות ועד הקפיצות הלא מנומקות באיכות התאורה. לא משנה. אהרון אמיר, מי שתירגם למעלה מ-600 ספרים ותרם לעברית פרוזה ושירה בכמות שתספיק לחמישים המלחמות הבאות, הוא אחד הישראלים היותר מרשימים החיים בינינו. רוני ליפץ שוחח איתו על סידרה של נושאים, ובכולם מפגין אמיר את החוכמה, הרהיטות, החומרה והדיוק האופייניים לו. יש לו תפיסה נהדרת ואינטואיטיבית של מלאכת התרגום כמשהו שמתקרב לעבודתו של שחקן: "יכולת נפשית להתפרק מעצמך, להיכנס לעולם אחר, להשאיר בו קצת מייחודו וגם לעשות אותו דבר עברי משלך".

בקטע קצר מדי המתייחס לחייו הפרטיים, מצטרפת גם אשתו ומעידה כי "יש אירוטיקה באוויר בינינו. הוא לא רק בעלי, הוא קודם כל המאהב שלי". אחרי 40 שנה ביחד, אמיר, מצדו, עדיין נראה מאוהב באשתו. הנה לכם פסטיבל אהבה אמיתי.

לצד דיוקן מעניין ועגול של דמותו של אמיר המאוחר, הצליח הסרט לרפרף בחוכמה סביב מורכבותו הפוליטית. כנעני וטריטוריאלי אבל אנטי-דתי, בעל חזון יוצא דופן (אם גם מופרך) של ישראל כ"חברה עברית" שתקלוט לתוכה באהבה את כל "עמי הארץ".

שווה לעצור על סרט מהסוג הזה כפי שעוצרים בתחנת התרעננות במהלך נסיעה ארוכה ומתישה במדבר. אמיר הוא כל מה שהישראליות העכשווית כבר לא: רהוט, מנומק, חילוני, תרבותי, משכיל לעילא, אנושי, רגיש, איש אשכולות – ועדיין, לפני הכל, ישראלי שורשי. מעט מאוד, אם בכלל, התגלמויות כאלה מגיעות אליכם לטלוויזיה.