על גNישות הש9ה הע2רית

במאמרה "עברית Wפה 100ממת", יוצאת רויטל זילונקה נגד מה שהיא מכנה "רידוד השפה העברית". באמצעות דוגמאות הלקוחות ממחשכי האינטרנט, מדגימה הכותבת את הפגיעה בשפה העברית – הלחם מילים (איחוד שתי מילים למילה – "ממצב" במקום "מה המצב"), החלפת אותיות בסימני מחשב ("פ33ה"), ועוד.

התקווה של רויטל היא שהאינטרנט ילמד אנשים לכתוב עברית תקינה. השאלה היא, מהי עברית תקינה, וכיצד ניתן לבחון אם שינוי בשפה הוא "טוב" או "רע".

כשאליעזר בן יהודה החליט להחיות את השפה העברית, תקפו אותו אנשי

הישוב היהודי הדתי, ואמרו כי זהו חילול של שפת הקודש. בן יהודה התעלם מהביקורת החריפה, וניגש למלאכת החייאת השפה. אז נתקל בן יהודה בבעיה חמורה: באלפי השנים שעברו מאז קפאה השפה העברית, השתנתה המציאות באורח קיצוני.

האנושות התקדמה, פיתחה טכנולוגיות רבות ומגוונות, ואילו השפה העברית נשארה אי-שם מאחור, משוללת מילים ומושגים רבים. לכן, מלבד הפצת השימוש בשפה, היה על בן יהודה להמציא מילים חדשות, להכניס אותן לשפה, ולעודד שימוש בהן.

שפה משולה לספוג

כל שפה חיה, הנמצאת בשימוש, משתנה כל הזמן בידי דובריה. מלבד מושגים שאנו לוקחים כמות-שהם מהשפות הלועזיות ("אינטרנט", SMS), אנו גם משאילים את המשמעות המקורית של הביטויים, ומטמיעים אותם אצלנו. למשל, המושג העברי "ירח דבש" הוא תרגום שאול מ-"Honeymoon".

גם תחיליות במילים כמו תת-אלוף, על-לשוני, תלת-ספרתי, הן תצורות זרות לעברית הישנה והטובה. שלא לדבר על מילים שנשמעות "שלנו", אבל הן זרות לעברית: בול דואר, פרדס תפוזים, כל אלה מילים שפעם גרמו לחרדות מפני הרס השפה. היום? הן עבריות מאין כמוהן.

קפאון הוא מוות

ברגע ששפה קופאת על שמריה, מתחילה הספירה לאחור לקראת מותה. שפה שאינה דינמית היא שפה שתיזנח במהרה, משום שהיא מגבילה את הדוברים, מצמצמת את האפשרויות העומדות בפניהם לתיאור המציאות החדשה, ונשמעת ארכאית ומיושנת.

הדוגמאות שנתנה זילונקה מעידות דווקא על ההפך הגמור מהרס השפה. הן מדגימות לנו כיצד הציבור הישראלי מטמיע באופן בלתי-מודע את כללי השפה, ויוצר באמצעותם ביטויים חדשים ברוח התקופה.

 מילה כמו "ממצב" (מה + המצב) היא הברקה ראויה לציון, בדיוק כמו "יומולדת" (שנחשב כיום חצי-תקני), או "בצפר".

הלחם בסיסים הוא אחד מהכלים ליצירת מילים בשפה העברית, ופעמים רבות התוצר הסופי עשוי להפוך למילה בפני עצמה - לאחר שעבר תהליך של התקבלות. מדוע אנו נזעקים לשמע "ממצב" במסנג'ר, אבל מתעלמים מ"כדורגל" בעמודי הספורט בעיתון?

מה רע במילים לועזיות?

ובעצם, מה רע במילים לועזיות, המחלחלות לשפה? מדוע "אינטרנט" היא מילה לגיטימית (שאף היא מילה לגיטימית), בעוד ש"לייק" משוללת זכות קיום? מה אתם מעדיפים :לשלוח מִסְרוֹן או לסמס לחבר? לדבר בטלפון או בשח-רחוק?

אם נעמיק את ההתבוננות במילים החדשות, נראה שלפעמים אפילו התצורה הלא-רשמית, הלא ראויה, לכאורה, אף היא מחזקת את השפה העברית.

המילה SMS עברה תהליך של יצירת מילה מראשי תיבות, מהמילים Short Message Service באנגלית. אלינו, היא נכנסה כמילה עצמאית – אס.אמ.אס, או סמס, בתעתיק אחר. כאשר אדם אומר "סימסתי לך אתמול הודעה", הוא משתמש בשיקוץ הלועזי, אבל בתבנית עברית למהדרין – בניין פיִּעֵל, אליה מתווספים צורן דקדוקי המוסיף גוף ("אני") וצורן דקדוקי המוסיף זמן (עבר). אם זו לא תעודת הכשר ראויה, אז מה כן?

מי כבר מדבר עברית תקנית?

האם במציאות של חיינו, שבה מדי יום אנו מטלפנים, מפקססים, מזפזפים בשלט-רחוק, ומקליקים ללא הרף על העכבר, גולשים באינטרנט, מחממים אוכל דיאטטי במיקרו, משוחחים בסלולרי או שולחים אימיילים לחברי העט שלנו, אפשר בכלל לדבר על "פגיעה" בלשון העברית? כמה אחוזים מהמשפטים שכל אחד מאיתנו מפיק מדי יום הם בעברית תקנית, ישנה וטובה?

השפה העברית גדלה וצומחת ללא הרף, מילים חדשות מתווספות אליה כל הזמן, וביטויים שונים מקבלים משמעויות חדשות ללא הרף. ומילים חדשות, זה בהחלט מוּי כיף. הן מעלות חיוך, מאפשרות לנו להתבטא טוב יותר, להיות עדכניים ורלוונטיים, ובאופן בלתי מודע גורמות לנו לשמור על גחלת השפה העברית ולא לתת לה לגווע.

אז נכוווון שאלה מילים לא בדיוק עבריות, ונכווווון שהן בוודאי גורמות לחובבי הבלשנות התקנית, הפוסקנית והנורמטיבית מיחושי חזה, אבל בסופו של דבר, המילים האלה הן שמחיות את השפה העברית ועוזרות לה להמשיך לחיות.