יחיאל חורב הביתה
דרישת הפנטגון להדיח בכירים ישראלים היא סטירת לחי לריבונות. אבל אדגר הובר שלנו, שנדבק לכיסא ולכוח כמעט 20 שנה, חייב ללכת
הפנטגון, פורסם כאן, דורש לא פחות מהדחה של הצמרת המקצועית במשרד הביטחון הישראלי, כדי שיוכל לשוב ולכונן יחסי עבודה תקינים עמו. פקידי המשרד הבכירים, טוענים בוושינגטון, נהגו בחוסר יושר בכל הקשור לשיתוף הפעולה הצבאי-תעשייתי עם סין, ולא ניתן עוד לקיים עמם שיח ושיג. לפני שנים אחדות סיכלה ארצות-הברית את מינויו של אביעם סלע כמפקד בסיס תל-נוף, בטענה שעבר עבירות ביטחון נגדה על אדמה אמריקנית. איומה "להחרים" את תל-נוף אילץ את חיל-האוויר לשלוח את אל"מ סלע - שנחשב מועמד מבטיח לפיקוד על החיל כולו - הביתה.
ברור שדרישה אמריקנית להדחת בכירים, גם אם אינה פורמלית, היא בעייתית מאוד בעיניים ישראליות. זוהי בעליל סטירת לחי לריבונות, שהופכת אותנו לרפובליקת בננות. כי כפי שאמר ח"כ אפרים סנה, מינויים והדחות במערכת הביטחון הישראלית נעשים בתל-אביב, לא בוושינגטון ולא על סמך תכתיבים מאמריקה. ואולם, לגבי אחד ה"מסומנים" בפרשה, ניתן למצוא גם בתל-אביב די והותר סיבות לשלחו הביתה.
יחיאל חורב, הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (מלמ"ב - עוסק בעיקר באבטחת מידע), הוא דמות הראי הישראלית של אדגר הובר, מייסד הבולשת הפדרלית. חורב הוא כיום אחד הפקידים החזקים במדינת ישראל, אם לא החזק שבהם. ב-1987 הוא ירש מחיים כרמון גוף קטן יחסית, שהיה כפוף מקצועית לשב"כ, והפך אותו לסוכנות ביון רביעית, שייעודה הוא אולי הרגיש מכל, אך היא הפחות מבוקרת ביחס לאחרים (אמ"ן, שב"כ, מוסד). שר ביטחון נכנס, שר ביטחון יוצא (מאז היו כבר שבעה כאלה), ראשי השירותים מתחלפים מכוח חוק או נוהג - אך חורב תמיד שם, דבק לכיסאו ולכוחו.
וכאן בדיוק נכנסת התסמונת האדגר הוברית. כמו הובר בארצות-הברית, כך חורב אצלנו - שולט באחד התפקידים הרגישים ביותר שממשל יכול לייצר. אין צומת ביורוקרטית רגישה יותר מזו המופקדת על מודיעין נגדי ואבטחת מידע. זה אולי מסביר את העובדה, ששום שר ביטחון לא העז לטפל ביחיאל חורב. ידוע שבכל דמוקרטיה בעולם הדרגים הפוליטיים אינם מעוניינים, ואפילו חוששים לטפל באלה המופקדים על הנושאים הרגישים הללו. לכן, נוטות דמוקרטיות להגביל את משך הזמן בו מחזיקים בעלי התפקידים בתיקים הרגישים. זו לכשעצמה סיבה עקרונית אדירת משקל לשלוח את חורב הביתה.
אבל ישנן סיבות נוספות. לחורב יש מוניטין של קב"ט יעיל ואפקטיבי, אך מכאן ועד לכישורים לשמש נציבה הראשי של מדיניות העמימות הגרעינית - המרחק רב, רב מאוד. זהו תפקיד שדורש מעל לכל הבנה של המערכת הגרעינית הבינלאומית, הנורמות הדיפלומטיות שעליהן היא מושתתת ותהליכים גלובליים. ליחיאל חורב אין את הכישורים הללו, מה שיש לו במקום זהו מלוא החופן של פרנויה ביטחוניסטית. התוצאה היא שורה של כשלונות, שרק פגעו במדינת ישראל. במקרה ואנונו, היה זה חורב שעשה ממנו צלוּב על צלב תוך גרימת נזק תדמיתי מיותר לישראל, שלא לדבר על הפרות בוטות של זכויות אדם. במקרה של תת-אלוף יצחק יעקב, אילץ חורב את כל המערכת המשפטית של מדינת ישראל לרדוף קשיש, קצין בדימוס עתיר זכויות, ובסופו של דבר, ההר הוליד עכבר.
למען הגילוי הנאות, גם לכותב שורות אלה יש "פרשיה" עם יחיאל חורב. לאורך כמעט עשור הוא עשה כל שביכולתו למנוע את הוצאת ספרי "ישראל והפצצה", תוך הפצת תחזיות אימה על הנזק האדיר שהספר יגרום לביטחון המדינה. משיצא הספר, הוא לא חסך במאמצים להעניש אותי. אני מוכן להאמין שהכל היה ממניעים עניינים, ולא מטיעמי נקמה אישית. אבל במבט לאחור, לא דובים ולא יער - שוב חורב טעה והטעה את המערכת בגדול. הוא פשוט לא הבין את הנושא. בשלושת המקרים שהזכרתי הוכיח חורב, שאפילו בתחום המומחיות הייחודי שלו - מדיניות העמימות הגרעינית - הוא אינו יודע מה הוא שח. הוא פשוט לא מבין את עומק ההיבט המדיני של הסוגייה הגרעינית, ומטפל בה מתוך פרספקטיבה של קב"ט צר אופקים.
פרופ' אבנר כהן, חוקר בכיר באוניברסיטה של מרילנד ומרצה אורח באוניברסיטת חיפה. ספרו "הטאבו האחרון" יצא השבוע לאור
