תסתכלו עליהם תראו אותנו
"מר וגברת סמית", שעולה בסוף השבוע לאקרנים, קטן בכמה מספרים מהרעש התקשורתי סביבו. שמוליק דובדבני מזמן לא ראה סרט כל-כך מופרך שכל מטרתו היא להציג לראווה את כוכביו מעיפים ניצוצות. ויש גם קטע וידאו למי שבכל זאת רוצה לראות. מי לא?
"מר וגברת סמית" הוא קומדיית סקרובול שבה, במקום שנינויות, מחליפים ביניהם הגבר והאישה כדורים ובעיטות בעכוז. כדי
להבהיר, המושג שהוזכר במשפט הקודם מתייחס לאותן קומדיות שהופקו בהוליווד בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ובהן התנהלה המלחמה בין המינים באמצעות משפטים מושחזים ששיגרו זה בזו גבר ואישה מצוחצחי לשון. במרכז הקומדיות הללו (שבלטו בהן "לגדל את בייבי" מ-1938 או "סיפור פילדלפיה" מ-1940) עמד מוסד הנישואים – הוא היה התוצאה של אותו פינג פונג מילולי (על פי רוב ידעו הצופים ששני המתקוטטים ביניהם נועדו זה לזו הרבה לפניהם); אך לעיתים היו אלה קריסתו ואישורו מחדש שנחגגו בהם, כמו למשל בקומדיה היחידה והלא אופיינית שביים אלפרד היצ'קוק ב-1941, שאף היא קרויה "מר וגברת סמית", ובה מתאפשר לקרול לומברד ורוברט מונטגומרי לבחון מחדש את הסכם הנישואים ביניהם, לאחר שמתחוור להם כי זה אינו בתוקף.
וזו – כלומר החורבן שממנו נולדת הזוגיות מחדש – היא אולי נקודת הדמיון היחידה בין הקומדיה האקסצנטרית ההיא של אמן המתח והחרדה לבין "מר וגברת סמית" הנוכחי, שבשום פנים ואופן אין לראות בו רימייק, ועלילתו היא אחת המופרכות שיצאו תחת ידי הוליווד בשנים האחרונות. אלא אם המחשבה על בעל ואישה המשליכים זה על זו רימוני יד בסלון כדי לשפר את חיי הזוגיות, נשמעת לגולש הדבר הכי אלמנטרי בעולם.
ואיך הגענו עד הלום? – משום שהצמד הנוצץ של הוליווד, בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, מגלם פה זוג נשוי ומשועמם, שאף לא אחד מהם יודע על עובדת היותו של האחר מחסל שכיר העובד בחשאי בשירותה של סוכנות ביון מתחרה, עד לרגע שבו הם הופכים האחד למטרה של השנייה. וכך קורה, שחוסר תיאום תמוה בין שתי רשתות מודיעין יריבות – ומה זה אומר בעצם על שירותי הביון האמריקאיים? – הופך את מעונם הפרברי המטופח לשדה קרב, ואת חיי הנישואים לזירה של אש חיה.
פטישיזציה של כוכבים
לו היה "מר וגברת סמית" סרט מוצלח – והוא ממש ממש לא – אפשר היה לראות בו פרודיה שנונה על הפנטזיה הקרויה
ברק הוליוודי. שכן בראד ואנג'לינה נראים בסרט כמו זוג נשוי שהגיח מבין דפי המגזין "ווג", ונוכחותם המשותפת בו, כך בדיעבד נדמה, נועדה לממש את הפנטזיה של הצופים לראות אותם ביחד, פנטזיה שעד כה טרם באה על סיפוקה – בעיקר בגלל משחקי החתול והעכבר המודעים לעצמם שהשניים מנהלים עם התקשורת, כמו גם מסע יחסי הציבור שערכו לסרט בנפרד, שבמהלכו נדרשו עיתונאים לחתום על הסכם האוסר עליהם להפנות אליהם שאלות אישיות מדי, ואפילו שלטי החוצות בהם הם מופיעים בגפם.
זו, אפשר להניח, גם הסיבה שהכנסותיו בקופות של "מר וגברת סמית", אותו ביים דאג לימן ("זהות כפולה" עם מט דיימון), עלו בסוף השבוע על המצופה. הנה כי כן, עוסקת המהתלה המביכה הזאת במהות הכימיה בין שני מגה-כוכבים, מצויידים בכלי נשק מתוחכמים ובוהקים, מלובשים למשעי (ומחממים מזה כמה שבועות את מדורי הרכילות), שמולידה בפשטות פיצוץ על המסך. אבל זה, כמובן, בהנחה שניתן לייחס איזושהי כוונה לגיבוב הסצינות שנקרא פה בטעות תסריט.
הסרט, במילים אחרות, קטן בכמה מספרים טובים מצלמי הפפראצי שמלווים אותו, והוא מצליח להראות את מה שבמציאות נותר עד כה מעורפל – קיומה של זוגיות בין פיט לג'ולי. זו, מוזר ככל שישמע, התכלית העיקרית להיותו - עצם הניצוצות שאמורים לעוף מנוכחותם המסחררת יחדיו, זוהר הכוכבים שאמור להישפך מהמסך עליו הם מופיעים בצוותא - עד שכל
ערך אחר לסרט נתפס כמעט כדבר מותרות. אכן, כבר מזמן לא היה סרט (ומסע יחסי ציבור) שמתרפק כך על הפטישיזציה של כוכביו.
מאז "שקרים אמיתיים" – שם גילם שוורצנגר סוכן חשאי המסתיר את הפרט הנ"ל מאשתו הזנוחה – לא נראה חורבן כזה בקולנוע המבשר את לידתו מחדש של התא המשפחתי. "מר וגברת סמית" – שנכתב, אגב, כעבודת הגמר של סטודנט לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, סימון קינברג שמו (מעניין מה היה הציון שקיבל) – הוא כמותו קומדיה רומנטית החושפת את פוטנציאל ההרס הגלום מתחת למעטה הזוגיות השלווה והמשועממת, ואשר סביר להניח כי לא היתה כלל מתרחשת אילולא היו שירותי הביון האמריקאים שלומיאליים כל כך.
הסרט אומר עוד, שאת מלחמת ההישרדות האמיתית שלה צריכה הבורגנות האמריקאית לנהל, בסופו של דבר, מול הממסד, שמיוצג פה בדמויותיהם הערטילאיות של מתנקשים מטעם סוכנויות הביון הקמים על מר וגברת סמית לחסלם. באמריקה של עידן בוש השני זה היה יכול להיות בסיס לסטירה חתרנית – וגם אופציה זולה יותר מטיפול זוגי – אילולא היתה המילה הזו, חתרנות, אף היא גדולה על הסרט הזה בכמה מספרים.
