כביש פתוח, ילד סגור

חום הקיץ המתגבר שיבש כנראה את דעתם של כמה משפטנים בכירים בלהקת מזוז. מזה חודש עצורות שתי ילדות בתא המעצר, משום שהן מסרבות לחתום על התנאים המגבילים שהשית עליהן בית-המשפט. ילדים אחרים היו עצורים במשך שבועיים שלושה. אם כמה שופטים ופרקליטים בכירים היו מוציאים קצת את האף שלהם מהספרים הכבדים ומתחילים להפעיל את בלוטות המוסר, הילדות האלה כבר מזמן היו בבית. שההורים שלהן ישלמו קנס, או יחתמו על ערבות, או השד יודע מה, אבל שילחו אותן הביתה. אי אפשר לכלוא ילד שחסם כביש למשך 30 יום עם יציאה של שעתיים ביום בחצר בית המעצר. מישהו פשוט השתגע. 

ההתנתקות משחיתה. ככל שחולפים הימים אנחנו נידונים לשמוע על רעיונות נפלאים חדשים: מישהו פלט משהו על כך שהילדים יוצאו מחזקת הוריהם ואף ימסרו לאימוץ. ממש גאונים. אני מציע בכלל לאסוף את הילדים החוסמים צירים ולמסור אותם ישר למיסיון, או ליטול את הדרדקים המתפרעים ולשלוח אותם לחינוך-מחדש בגולאגים מיוחדים. 

כן, הילדים האלה מעצבנים את "המערכת". גם ההורים שלהם אולי לא מועמדים לתואר הורי העשור. אבל חבורת הפרקליטים שמנהלת כאן את המדינה בין בג"ץ לעתירה, שכחה מה זה להיות הורים, מה זה להיות משפטנים ובעצם שוכחת כל הזמן שתפקידה אינו להגן על הכבישים מצמיגיהם הבוערים של הקטינים. תפקידה של המערכת המשפטית להגן על זכויותיהם של האזרחים מתגרת-ידו של השלטון. עדיף כביש סגור מילד עצור. 

בהזדמנות חגיגית זו אני מציע שהמדינה תשחרר מבתי הכלא ובתי המעצר שלה את כל הקטינים הכלואים שברשותה, ללא הבדל דת, צבע, ומין. עניינם של קטינים שנשפטו והורשעו על עבירות אלימות קשות - פעולות טרור, רצח, אונס וכדומה - יידון מחדש בהתחשב בגיל בו נעברה העבירה, ויוחלט על סגירתם במוסד המתאים לבני גילם. הקלות בה נעצרים פה גם בוגרים ובעיקר ילדים, מעלה ספקות אם "שלטון החוק" נמצא בידיים אחראיות.

רבנים על תנאי

דבריו של הרב מרדכי אליהו נגד הסרבנות ונגד חסימות כבישים עוררו מבוכה ואף תרעומת בקרב מתנגדי ההתנתקות. הם הופתעו: איך זה שאחד משני גדולי הרבנים שלהם יוצא באופן מפורש וגלוי כל כך נגד צאן מרעיתו וצאן מרעישו? ואכן, עד מהרה התעשתו החסידים המבועתים והתחילו להפעיל מכבש תירוצים, הסברים ולחצים בניסיון להוציא מהרב כתב הבהרה. 

כי זאת לדעת. הציבור הדתי התורני הוא ציבור שמאוד ממושמע לרבניו. הוא מפציץ אותם בשאלות אמת ובשאלות סרק, הוא מתייעץ עמם, שומע לקחם ויוצק מים על ידיהם. כל זאת עד שהרב מוציא רגל מהעיגול ששורטט בשבילו. עד שהרב פוסק או מצהיר משהו שהוא לגמרי הפוך מהרוח הנושבת. או אז הם מזעיפים פנים: איך הרב שלנו עושה לנו כדבר הזה? איפה נשמע שהרב הגדול פוסק כנגד מה שקטנים ממנו כבר פסקו במפורש? מה קרה לו? 

באופן אישי, אף שאני מוקיר ומכבד רבים מהרבנים, אינני סבור שהתנהגותו הפוליטית של האזרח הדתי צריכה להתנהל על פי פסיקתם של גדולי תורה. חובתם לחנך, זכותם לייעץ, להשפיע ולכוון, אבל פסיקות מפורשות אם לחסום או לא, אם לסרב או לציית, לא אמורות לחייב את שומרי ההלכה. אלו עמדות פוליטיות ועצות טקטיות ואותן עדיף להשאיר לפוליטיקאים, או לשכלו הישר והעקום של האזרח.

אלא שבתוך הציבור הדתי פועלים כבר שנים חוגים נרחבים מהזרם החרד"לי - החרדי לאומי, המנסים להשתמש ביוקרתם התורנית-הלכתית של הרבנים הקרובים אליהם, כדי לקבוע את הקו הפוליטי של הציבור הדתי. כל רב המשמיע קולות "ליברליים" מדי, "נענש" על-ידי נותני הטון התורני בביטויים של זלזול ואף הוקעה. לעומת אלו, רבנים מליגה ב', אם להידרדר לשפת הכדורגל, אשר מביעים עמדות ימיות-רדיקליות או שולפים פסקי הלכה מחמירים, נחשבים פתאום לגדולי תורה של ממש. 

ולא שהרב אליהו פסק חלילה בעד ההתנתקות. הוא הביע דעתו באופן עצמאי בעניין טקטי: לא לסרב ולא לחסום. אבל התלמידים לא מוכנים לקבל. מסתבר שלא "דעת תורה" היא זו שמכתיבה את השקפתם הפוליטית. הם רוצים שהשקפתם הפוליטית תכתיב את דעת התורה.

עכשיו מותר לגלות

לפני חודש פורסם כי שני חיילים יפניים בני 80 יצאו מיער בפיליפינים לאחר ששהו שם 60 שנה בלי שאיש סיפר להם כי המלחמה הסתיימה. רק עכשיו הסתבר כי לא בגלל המלחמה נתקעו שם. היה להם סודוקו קשה במיוחד.