ד"ר שיינין 1 : כמה חללי כביש בעשור הבא?

ד"ר יעקב שיינין, מנכ"ל "מודלים כלכליים", הוא כלכלן שאני מעריך מאוד. לכן, קריאת המלצותיו בנושא תחבורה ותאונות דרכים גרמה לי לתהות להיכן נעלם ד"ר שיינין החכם, ממנו למדתי כה הרבה.

ד"ר שיינין יודע - יותר טוב ממני - שבדור האחרון חל שיפור ענק בשכיחות תאונות הדרכים הקטלניות בישראל: מ-1980 עד 2005 הוכפלה האוכלוסייה, מספר כלי הרכב גדל פי 4, הקילומטראז' שנוסעים האזרחים זינק פי 6, אבל מספר ההרוגים בתאונות הדרכים לא עלה: כ-450 עד 500 לשנה בממוצע.

השיפור הזה מציב את ישראל במקום טוב בתחתית הסולם העולמי של מספר הרוגים בתאונות דרכים על כל מאה אלף תושבים, ובמקום כלל לא רע במספר ההורגים בתאונות ביחס לסך הקילומטרים שנוסעים כלי הרכב במדינה, בהתחשב בצפיפותה הגיאוגרפית.

רוב ההמלצות של ד"ר שיינין נכונות כשלעצמן, אך לא לגמרי מעשיות. כן, טוב להוריד את המס על מכונית חדשה ובמקביל למצוא שיטה למסות את השימוש בה - אבל לאחר הקפיצה האחרונה במחירי הבנזין, העניין בהחלט לא פשוט. מה, נשלם 10 שקלים לליטר דלק? וכן, חובה להשקיע בתחבורה ציבורית לפני שניגשים לקנוס את הנהגים על שהם מעיזים לנוסע הרבה. אבל רשת האוטובוסים בארץ ממשיכה לחיות בפיגור טכנולוגי ולספק רמת שירות מזעזעת ביוקר. כרטיס אוטובוס עירוני במחיר של כ-1.20 דולר בהחלט איננו מציאה.

ד"ר שיינין נמנע מלהמליץ על הפעלת תחבורה ציבורית בימי שישי בערב, וחבל. הפעלת רשת מיניבוסים ציבורית-עירונית ממרכזי בילוי לשכונות בתוך הערים עשויה להוריד בהרבה את מפלס התאונות הנגרמות על-ידי צעירים כתוצאה מנהיגה בשכרות. מדובר בפיקוח נפש של ממש ולכן ניתן יהיה לקבל לכך אפילו את הסכמת הרבנים היותר-נאורים.

היעד המציאותי של מדיניות התחבורה בישראל צריך להיות: למנוע עלייה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים, מעבר לממוצע הרב-שנתי של 450 עד 500 בשנה, למרות הגידול הצפוי במספר המכוניות ובשכיחות הנסיעות. זהו היעד הכואב, אבל המעשי. יעד נמוך ממנו, 300 הרוגים כפי שמציע ד"ר שיינין, הוא חלום בהקיץ.  

לבלוג המלא של סבר פלוצקר