מי יציל את אירופה?

פסגת מנהיגי אירופה הסתיימה בכישלון. אין הסכמה על תקציב האיחוד, תהליך אשרור החוקה נכנס להקפאה ולראשונה זה שנים, ההתרחבות מזרחה לא הוזכרה כחלק מהחזון המשותף. לאחר משאלי העם בצרפת ובהולנד, שאמרו "לא" לחוקת היבשת, נראה שקברניטיה מושכים לכיוונים שונים, ונעדרים אסטרטגיה משותפת ואחראית. אך דווקא מן המשבר החמור הזה עשויה לצמוח מנהיגות חדשה ומוצלחת יותר לאירופה. 

חשוב להבין תחילה מה הן הסיבות למשבר. האיחוד הפך לקורבן של הצלחתו הוא: יכולתו לספק ביטחון פיזי וכלכלי, בצד רמת חיים גבוהה, נתפסת כיום כמובנת מאליה על-ידי שני דורות של אזרחים, שלא ידעו מלחמות. בביורוקרטיה בבריסל רואים רבים נטל כלכלי מיותר - היא מעניקה כוח רב לפקידים שאינם נבחרי ציבור, ולפיכך אינם מחויבים לתת דין וחשבון. המדיניות הכלכלית, אותה מובילות גרמניה וצרפת, פושטת את הרגל אל מול התחרות ממזרח וממערב. אוכלוסיית היבשת מצטמקת ומזדקנת, וגלי הגירה מחוללים בה שינוי תרבותי רחב היקף. 

בנוסף, אירופים רבים איבדו אמון במנהיגיהם, ובצדק. אהדת הציבור הצרפתי לנשיא שיראק נמצאת כיום בשפל חסר תקדים מאז נבחר, והוא הולך ומצטייר כמנהיג חלש, שרבים ממתינים לפרישתו (לכן טוב יעשה שרון אם ידחה את הזמנתו לפאריז בקיץ). בגרמניה נאלץ הקנצלר שרודר, שמפלגתו נחלה תבוסה צורבת במעוז בחירה מקומי, לקרוא להקדמת הבחירות הכלליות לסתיו הקרוב. מנהיגות אירופית חלשה, שהובילה במשך שנים מדיניות חוץ ופנים חסרת אחריות, מאבדת בימים אלה מכוחה.

אז מה צפוי לאיחוד? הניסיונות להמשיך באשרור החוקה ולהכניס את הטקסט בדלת האחורית נידונו כנראה לכישלון. אירופה נמצאת בתחילתה של תקופה ממושכת, במהלכה תבחן מחדש את אופייה העתידי, גבולותיה ותפקידה בעולם. האיחוד לא יקרוס, ואף ייתכן שכמה רפורמות שהציעה החוקה - דוגמת כינונו של שירות דיפלומטי אירופי, משרת שר חוץ ושיכלול תהליך קבלת ההחלטות בתחומי ביטחון פנים - יאומצו דרך המנגנונים הקיימים. אך לפחות בעתיד הנראה לעין, לא יהיה זה עוד איחוד השועט להעמקת האינטגרציה, להתרחבות ולהגדלת השפעתו בעולם, כי אם איחוד הצולע קדימה באיטיות, עסוק בהישרדות ובהגדרה עצמית.

מרקל מחכה למיריקל

איחוד חסר ביטחון, העסוק בחיפוש זהות ושיקום, יהיה שותף יעיל עוד פחות לוושינגטון במימוש יעדים כגון הגברת היציבות, השגשוג, או קידום תהליך הדמוקרטיזציה במזרח אירופה ובמזרח התיכון. עם זאת, ייתכן שדווקא כעת, כאשר חלום היבשת הדוהרת תחת הציר הגרמני-צרפתי, ומהווה משקל נגד לאמריקה, הולך ונמוג - יוכלו מנהיגים חדשים להוביל מדיניות אחראית יותר.

בריטניה, שרגילה להיות שק החבטות האירופי בשל נטייתה האטלנטית, אינה אחראית למשבר הנוכחי. בלייר, שזה עתה נבחר לקדנציה שלישית, ובעוד שבועיים יקבל לידיו את נשיאות האיחוד התורנית - יימצא בעמדת השפעה מצוינת. רבות עוד ייכתב על "גברת הפלדה" אנג'לה מרקל, העתידה להיות הקנצלרית הראשונה של גרמניה כבר בסתיו הקרוב, ודוגלת ברפורמות כלכליות ובחיזוק היחסים עם ארצות-הברית. גם פולין עשויה לנדב תמיכה, עת תוחלף הקואליציה הנוכחית על-ידי ממשלת שמאל מתונה באוקטובר הקרוב. צרפת תוכל לחזור למושב הנהג לא יאוחר מאביב 2007, עת יפנה שיראק את מקומו למנהיג ראוי ממנו. יחדיו יוכלו ליצור ציר חדש, סביבו ייבנו אסטרטגיות כלכליות ומדיניות מעשיות יותר לאירופה המאוחדת. 

זהו כמובן תסריט אופטימי להחריד. מעמדו של בלייר בבריטניה חלש מבעבר, ולא ברור אם יהיה מעוניין לקחת על עצמו משימה שאפתנית שכזו. רפורמות בגרמניה דורשות מגברת מרקל "מיריקל" - נס אמיתי - ולעת עתה, התנגדותה לצירופה של טורקיה לאיחוד מעמידה בסימן שאלה את מחויבותה לאירופה פתוחה יותר ופרוטקציוניסטית פחות. אירופים רבים עודם מאמינים שהדגם הכלכלי הנוכחי עמיד לתמורות הזמן, והם צפויים להתנגד בכל כוחם לתיקונים הנחוצים, ולמנהיגים שינסו להוציאם לפועל. רפורמות של ממש אפשריות רק כאשר המשבר חמור דיו. השאלה היא, האם די אזרחים אירופים סבורים כי כבר הגיעו מים עד נפש, אם לאו.

רענן אליעז, מנהל המחקר והתכנון האסטרטגי במכון האדסון בוושינגטון

ראו גם:

• רענן אליעז: אירופה, החוקה ואנחנו
• אלברטו ספקטורובסקי: הלאומנות לא מתה באירופה