יהודים במרוקו: עולם הולך ונעלם

המגמה התרחבת של טיולי שורשים, שבמסגרתם נוסעים הישראלים לביקור במרוקו, לא תשנה את העובדה העגומה: ימיה הטובים של קהילת יהודי מרוקו כבר חלפו מזמן. הקהילה, שהיתה אחת המפוארות בתולדות העם היהודי, ומנתה בשנות ה- 50 כ-350 אלף נפש, הצטמקה לגודל זעום שבין אלפיים ל-2,500 איש. אין ספק שהקהילה נתונה למעשה במצב של גסיסה, ואפילו לא איטית - כי על פי הנתונים והמספרים היבשים לא רחוק היום בו תיעלם מהמפה גם הקהילה הקטנטנה שנותרה.

רובם של יהודי מרוקו חיים כיום בקזבלנקה, בעוד שבכמה ערים אחרות - רבאט הבירה, אגדיר, מאראקש, מקנס ופז - שרדו כמה עשרות מעטות. הקושי לאמוד נכונה את מספר היהודים שנותרו בממלכתו של מוחמד השישי, נובע מהעובדה שרבים מהם רשומים למעשה בערים שונות. כך, למשל מכהן יהודי אחד כסגן יו"ר הקהילה היהודית של מאראקש (כ-70 נפש) אך העסק והמשרדים שלו הם בקזבלנקה. יהודי אחר רשום כתושב מאראקש, מחזיק עסק במקנס ולמעשה חי רוב הזמן במונקו.

כך או כך, מספרם של יהודי מרוקו פוחת משנה לשנה: רבים מהצעירים המשכילים עוזבים ללימודים בחו"ל, והוריהם מצטרפים אליהם; בין 120 ל-130 יהודים עולים מדי שנה לישראל, מספר עצום ביחס לגודל הקהילה, ומהעבר השני ניכרת השפעתו של דילול האוכלוסייה הטבעי, מאחר שלמעלה משליש מהקהילה מורכב מקשישים.

באמצע, בין הצעירים שעוזבים והקשישים שלא יכולים לעזוב, נמצאים היהודים המבוגרים והמבוססים יותר, שנהנים מאורח חיים נוח למדי. למרות שאינם עשירים מופלגים, הם יכולים להרשות לעצמם עובדים ומשרתים - כוח אדם זול במדינה שחסרה למעשה כל חוקים סוציאליים. בני השכבה הזאת לא מעוניינים לעזוב את מרוקו, אבל גם הם אינם מספיקים כדי להבטיח את המשך קיומה של הקהילה.

מהתרבות נשארו רק הקלפים

בהתחשב בכך שברחבי העיר קזבלנקה פזורים יותר מ-30 בתי-כנסת, אפשר לטעות ולחשוב שמצב הקהילה כיום לא רע יותר מאשר בימים הטובים, שבהם יהודים מילאו את העיר בהמוניהם. אלא שרוב בתי-הכנסת נעולים וריקים מאדם, אחדים מצליחים לרכז מניין רק בשבתות, ורק בשלושה אפשר להתפלל בקביעות בחברת עוד תשעה חברים לתפילה. מדוע לא מחליטים על סגירה סופית של רוב בתי-הכסת? מהסיבה "המסורתית", כלומר שאיש אינו רוצה לוותר על תוארו של "נשיא בית הכנסת".

הקהילה מפעילה גם ארבעה מועדונים חברתיים בקזבלנקה: "דאז", "סרקל אליאנס" (לפני כשנתיים פוצץ הבניין במהלך מתקפת טרור מוסלמית ושוקם בחודשים האחרונים), "המועדון הסוציאלי" ו"אוניון". "דאז" - מועדון הצעירים והסטודנטים - הוא היחיד בו מתנהלות פעולות ספורט ותרבות והוא גם המרכז של תנועת הצופים היהודיים, המונה כמאה חברים. בכל מקרה, קהל המבקרים בכל המועדונים הוא למעשה אותו קהל - היהודים פוקדים למעשה את המועדונים לפי התור, כך שגם על היקף הפעילות האמיתית בהם קשה להגיע למסקנות ברורות.

שלושת המועדונים האחרים אינם מציעים עוד פעילויות חברתיות-תרבותיות. הם הפכו למעשה למועדוני קלפים, אליהם מגיעים יהודים ומוסלמים כאחד, ובכל אחד מהם פועלת גם מסעדה כשרה. פרט לשלוש המסעדות במועדונים אין מסעדה כשרה נוספת בעיר - כי מסעדה פרטית אינה יכולה להתחרות במחיריהם המסובסדים של המועדונים. אבל על המחיר משלמים באיכות, ועדיף שלא להביע דעה על רמת האוכל.

הקרב על הכבוד

גם בתי הספר של הקהילה מנהלים מאבק קיום יומיומי. רשת "אליאנס" מפעילה בית ספר יסודי ושני תיכונים, כשביסודי יותר מ- 50 אחוז מהתלמידים הם מוסלמים ואילו בתיכון "מיימון" אחוז המוסלמים מגיע לכ- 60 אחוז. רק בתיכון העברי מלמדים בעברית, ועל כן כל התלמידים בו הם יהודים. בסך הכל יש בשלושת בתי הספר האלה בין 200 ל-250 תלמידים יהודים.

במקביל ל"אליאנס" מנהלת תנועת חב"ד מספר כיתות, גן ויסודי, אך אלו הן לרוב כיתות עם מספר זעום של תלמידים, לעתים בין חמישה לשמונה תלמידים בסך הכל. המצב המוזר של ריבוי מוסדות החינוך לעומת מיעוט התלמידים, הביא את סרג' ברדוגו, יו"ר הקהילה היהודית, ליזום איחוד בין כל בתי הספר היהודיים. אלא שהרעיון נתקל בהתנגדות של מנהלי המוסדות, שאיש מהם אינו רוצה "להיעלם", ועל כן שורר מתח רב בינו ובין האחראים על בתי הספר.

וזאת לא הסערה היחידה שברדוגו נמצא במרכזה מתנגדיו של יו"ר הקהילה טוענים שבמשך כ-30 שנה לא נערכו בחירות לתפקיד היו"ר, ועל כן ברדוגו מחזיק בתוארו ללא כל הצדקה ובסיס חוקי. המערכה נגד היו"ר המכהן מתנהלת בעיקר במכתבים ועצומות שמפיצים המתנגדים בבתי הכנסת ובמועדונים, אבל בה תחשב בקהל המאזינים המצטמק - לא בטוח שאפשר לבנות על מהפך שלטוני אפקטיבי.

אזולאי הפסימי

גם כאשר ברור שהקהילה הולכת ונעלמת, יש מי שעדיין מתאמץ לקיים פעילות תרבותית וציונית. כך, למשל, אירגן השנה העסקן רב-הפעלים, סלומון אזולאי, שתי קבוצות של כ-50 צעירים וכ-40 בוגרים שהשתתפו ב"מצעד החיים" באושוויץ. אזולאי, עסקן ידוע גם בישראל - שבה הקים בית ובה חיים אחיו ובנו - מארגן כבר שמונה שנים קבוצות לאותו "מצעד" וגם מדי שנה סמינר ציוני בספרד. אבל גם הוא, שמארח לעתים קרובות עשרות יהודים מקומיים ואורחים מישראל בביתו, לא מרשה לעצמו לשקוע באשליות באשר לעתידה של הקהילה. "בעוד מספר שנים לא תהיה למעשה קהילה יהודית במרוקו", הוא קובע. ועל פי כל הנתונים הסימנים והעובדות, הוא אכן צודק.