"קורח": מושחתים נמאסתם

מרד ומרי קורח ועדתו הם מהמפורסמים שבסיפורי המחאה המיתולוגיים שלנו. קורח, אחד מנכבדי שבט לוי, לא נמנה עם המיוחסים והמקורבים של משה ואהרון בני עמרם. הוא מכנס סביבו את "דתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים" ומתחיל קמפיין כנגד משה ואהרון. זו תביעה פומבית ונוקבת לחלוקת השלטון, הסמכות ואולי אף טובות ההנאה הנילוות אליהם. "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה ומדוע תתנשאו על קהל יהוה". במקום אחר ובזמן אחר - כנראה בספר ויקרא - נחזור למושגים "עדה" ו"קדושים". כאן נסתפק בהסבר הרגעי שתביעת קורח, הנראית לנו כתביעה לגיטימית בעידן דמוקרטי, הייתה כל-כך רדיקלית בעידנים הקודמים, עד שהיו צריכים לשנות סדרי בראשית וחוקי טבע כדי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את המורדים.

מעבר למסכי המילים המקראיות וחוסר האונים של משה, קשה מאד להבין מפשוטו של מקרא מה היה חטאם האמיתי, העמוק והמהותי של קורח ועדתו. מכאן ריבוי הדעות והעמדות של הפרשנים בנושא. את אחד האורות המעניינים ביותר על הסיפור כולו שופך דווקא העורך הקדמוני, זה שחיבר ושידך הפטרות לפרשות. כידוע, מדי שבת, בסופה של כל פרשת שבוע, קוראים פרק מספרי הנביאים, שיש בו משום רמז או הארה על הטקסט המקראי. לפרשת השבוע שלנו חובר נאום מונומנטאלי של שמואל הנביא.

שמואל נירגן ופגוע, עת הולך הוא עם כל ישראל אל הגילגל כדי לחדש שם את מלוכת שאול. הוא נפגע באופן אישי מכך שהעם מעדיף את מוסד המלוכה והשושלת החדשה על פניו ועל פני בניו. בין טיעוניו הוא מטיח בעם: "הנני ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי ... ומיד מי לקחתי כֹּפר".

במילים של ימינו, שמואל שואל בבכיינות: אני מושחת? כנראה שאז, בימים ההם ובזמן ההוא, שחיתות אישית היה בה כדי עילה לפסילת מנהיג והדחתו. אולי אף יותר מזה: שחיתות שלטונית הייתה, בעיני הנביא הבוכה על מר גורלו האישי, עילה מספקת להחלפת שלטון האלוהים ונביאו בשלטון המלך האנושי ושושלתו. עורך ההפטרות רצה להגיד לנו מה הוא חושב על קורח ותביעותיו. לכן, מכל הסיפור המורכב והמסובך הזה הוא נתלה ומחבר בין שמואל, הטוען לניקיון כפיו, לבין משה, המשיב לקורח ואומר: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". כך ניתנת לנו בעצם תמצית המחלוקות בין מפלגת משה למפלגת קורח. זהו ויכוח על יחסי הון ושילטון, על טוהר המידות ועל ניקיון כפיהם של המנהיגים.

מה רע במנהיגות מושחתת? אז מה אם המנהיג ומשפחתו מתפרנסים קצת? זה נורא. זה לא רק ניקור העיניים והניכור בין המעט שלוקחים לבין הרבים שנותנים בעל כורחם. זהו החשש שהשחיתות מעוורת ומסמאת את עיני מקבלי ההחלטות. הפחד המערכתי, שמנהיגות מושחתת מפסיקה לשקול את השיקולים הנכונים לטובת העם והמדינה ושוקלת את שיקוליה הפרטיים והאגואיסטים. מנהיג ישר יכול להביט לעמו בעיניים ולהגיד לו - בנוסח צ'רצ'יל - יהיה קשה, אבל. מנהיג ישר יכול לתבוע בשם יושרו ומסירותו את אמון העם למהלכים מדיניים, חברתיים ולאומיים מורכבים וקשים. מנהיג מושחת לא יכול בסופו של דבר לעמוד בפני הציבור ולבקש את אמונו. הוא מסובב בכחש את כולם. הוא לא יבחל בהליכה להרפתקאות מסוכנות כדי להציל את עורו, או להיטיב לחבריו וחבורתו.

מנהיג מושחת הופך למעשה למתנתק חד-צדדי מעמו ומשולחיו. מנהיג הוא גם הסמל - האייקון המייצג את כולנו. וכשמנהיג מושחת נשאר במקומו ולא מודח, כמו בני שמואל המושחתים שהיו חלק מהעילה לסוף הקדנציה של אביהם הנביא ושושלתו, כולנו בסופו של דבר הופכים להיות מזוהים עם השחיתות. מושחת לא מודח - משחית. לכן, מאז עד עתה ועד עולם, ראוי שתפתח האדמה את פיה ותבלע את המושחת, בניו ועדתו. וכל אלה יוחלפו בראויים מהם וישרים.